חרש חרש,
              אט אט,
                        נעלמת לה השתיקה.
היא מתפוגגת כמו ענן ביום בהיר.
נעלמת בצל הרעש הנורא והבלתי נסבל.
שתיקה כה נעימה שנשברת ברגע של חוסר שקט.
והשתיקה הזרה, הקרה, מגיעה.
שתיקה צורמת ושונה. שתיקה לא רגילה.
שתיקה כזו שאף אחד לא סובל.
אפילו לא אני.
אני - ששתיקה היא הדבר הכי עוצמתי בעייני,
לא עמדתי לאור הנורא של השתיקה.
כל אבר ואבר בגוף שלי שותק.
עמדתי דום, קפואה במקום.
רק רטט קטן בעייני, ששכח איך לפעול,
לפתע, התחיל להזרים נחל של דמעות שקטות.

דמעה, דמעה, בשקט בשקט, חלחלה לה אל לחיי החלקה,
והעבירה בי זרם, חלש חלש, זרם מציק.
וככה המשכתי... דמעה, זרם.
                    דמעה, זרם.
                    דמעה, זרם.
                    דמעה, זרם.
                        שקט.
                   שתיקה מעיקה.