למרות שאף פעם לא בדקתי את זה בצורה רשמית נראה לי שסכיזופרניה
מורידה פרופיל. מצד שני אף אחד בגיבושים או בבקו"ם שם לב לזה
ככה שכנראה זאת לא בעיה קריטית, אחרת היו בטוח מורידים לי
פרופיל או לפחות נותנים סעיף. אבל כמו שאמרתי  אף פעם לא בדקתי
את זה או יותר נכון את עצמי אצל גורם מוסמך, כן בטח, אני אבוא
למפקד ערן ואבקש לראות קב"ן כי יש לי סכיזופרניה, על המקום אני
מקבל שבת. בכל מקרה עכשיו זה כבר לא ממש משנה.

זה התחיל ברגילה שלפני הקו, היו פיגועי התאבדות והקפיצו אותנו
מהבית לבסיס באמצע הרגילה, אני זוכר את זה כל כך טוב כי ישבתי
בבית קפה עם נועה ובדיוק הרגשתי שזה נעשה רציני, עד שצילצל
הטלפון והודיעו לי לחזור לבסיס. לחזור לבסיס זה נשמע כמו פקודה
שטייס יפה תואר מקבל בסרט הוליוודי מהמפקד הנועז והאחראי
מושיקו, בחיים זה הרבה פחות הירואי והרבה יותר משביז. אז חזרנו
לבסיס והודיעו לנו שאנחנו הולכים לעשות פטרולים על צירים
שמובילים ממזרח ירושלים למערב ירושלים, העיר שחורבנה לה יחדיו.
פה בנקודה הזאת הרגשתי את זה פעם ראשונה, מצד אחד הייתה ברורה
לי המשימה שלי, למנוע ממחבלים מתאבדים להגיע למקומות הומי אדם,
כמו קניונים בירושלים, ע"מ שלא יתפוצצו שם ויגרמו למוות, הרס
וחורבן. לא קשה להבין אבל כשמסתכלים על האמצעים שניתנו בידי,
פה התפתח האני השני שלי. כי כשמחמוד/פייסל/עלי שלובש על עצמו
10 ק"ג חומר נפץ יראה אותי הוא לא יוציא דגל לבן ויכנע ללא קרב
ע"מ שאוכל להופיע על השער של ידיעות עם הכיתוב "חייל מנע אסון"
כי חברה שלו לא קוראת "ידיעות אחרונות" אז לא אכפת לו "לא
לעשות" כותרת, במקום זה הוא יפעיל את שמלת השבת שלו ויעביר
אותי מהעמוד הראשון שכל הכוסיות יראו לעמוד הלפני האחרון שכל
בוני המצבות אוהבים כל כך לקרוא -  זה, קרע אותי מפנים. בן רגע
הפכתי לשני אנשים. גיא האזרח, זה שחי את חייו במשך ה-19 השנים
האחרונות בצורה שקטה יחסית ולגיא החייל שהוא דמות בטחונית
בכירה במערך האבטחה של ירושלים, שצריך לחרף את נפשו מנגד כדי
שמישהו אחר יוכל להתחיל עם החברה שלו כי הוא מנע את הפיגוע
הבא. "זה פשוט לא פייר" אמרתי, "תפסיק לבכות ותסתום ת'פה" השיב
גיא, אז סתמתי את הפה, מה כבר נישאר לי לעשות.

בקו בעזה המצב ממש החמיר, כמו תאומים סיאמיים שנלחמים בניהם מי
יקבל יותר דם מליבם המשותף. לי לא הייתה הרבה סימפטיה למתנחלים
ובטח שלא היה מוכן לא לראות את נועה במשך 35 יום ואולי גם
להשאיר את אמא עם דמי הביטוח החיים וכל זה בעבור איזו התנחלות.
גיא לעומת זאת היה מחויב למשימה שלו ,לא התבונן ימינה או שמאלה
רק קדימה. היינו די בכסח אני וגיא, אני אמרתי לגיא שאני לא
מוכן להרוס לעצמו את כל החיים בגלל שהוא חייב לבצע את כל
המשימות שהוא מקבל בלי להניד עפעף ושזה מתחיל להרגיז אותי, אבל
גיא ידע שאין לי ברירה, לב אחד פעם בשנינו ואני לא יכל לעזוב
בלי גיא שממש לא היה בר שכנוע. יום אחד יצאנו לפתיחת הציר
המוביל להתנחלות, גיא הלך עם המבט קדימה, חיפש את המוות ע"מ
להיישיר לו מבט, עד שהוא מצא אותו, המוות את גיא ולא להפך.

כל הזמן חשבתי שאני לא יכול לעזוב את גיא, ופתאום ראיתי שזה
אפשרי, אני כן עוזב את גיא ועולה למעלה, משאיר את גיא למטה עם
החובש הגדודי ובלי יד אחת. לא יכולתי להאמין שזה קורה לי, לא
יכול להיות שגיא נשאר למטה ואני פה, הרי אני, אני זה שרצה
להישאר למטה, אני זה שצריך לפגוש את נועה בשבת, לגיא זה בכלל
לא אכפת כל מה שיש לו בראש זה הרשימת שמירה והשבצ"ק. מתוך כל
האנשים היו שם למעלה איתן ניגש אלי לעודד אותי ואמר לי שככה
זה, לא הכל בחיים בוחרים, הנה הוא למשל, אם זה היה תלוי בו הוא
היה נשאר בתעלה, אבל למ"מ לא היה זמן לבחור ואיתן המורעל לא
היסס לרגע וככה הוא הרס לו, לאיתן את הסיכוי לצאת עם רבקה,
ויהודה גם בא והניח יד מוצקה על כתפי, יד של צנחן מפעם וסיפר
שאם זה היה תלוי בו הוא בחיים לא היה נכנס עם הג'יפ פנימה
למיתלה, אבל אריק לחץ ודחף קדימה קדימה, אז יהודה עם הניצוץ
בעיניים קפץ לג'יפ כדי לשמש פיתיון והשאר יזהו את מקורות הירי,
ומה יצא לי מזה, שאל יהודה ? עיטור שבחיים לא ענדתי. לא היה
אכפת לי שיתנו לגיא עיטור כמו ליהודה או שיופיע בשיר כמו איתן,
זה ממש לא עניין אותי, רציתי לבכות מהמחשבה שגיא יסע עם נועה
למזרח אחרי השחרור במקומי.