אני ואבא צועדים על החוף עם אחותי הקטנה. אבא מחזיק אותה בידו
האחת, וכל כמה דקות אומר לה שתפסיק להתעסק עם המסכה שלו, די
שרי, די לגעת ברצועות. היא מתחילה למשוך בשיערו שבולט אל מחוץ
למסכה שלו, אמרתי לו שזה יעכב אותנו בכניסה חזרה העירה, אבל
הוא רק משך בכתפיו.
אני אוחזת בידו השנייה הגדולה של אבא, אבל צעדיו גדולים וקשה
לי לעמוד בקצב, ומדי פעם אני מתנתקת והולכת מאחור, ואז צועדת
בצד כבד על החורים שאבא משאיר במעטה החול הדק, דרכם רואים את
התקרה ממתכת, ואני הולכת בתוכם בצעדים גדולים וכבדים טום טום
טום נשמע כל פעם שהנעל הכבדה שלי נוגעת בתקרה של העיר.
לפני שהמים כיסו את העיר, אני ואבא ואימא היינו הולכים למרכז
העיר, לראות אותם בונים את הכיפה. היא הייתה ענקית, ואמא סיפרה
לי שכולם ייכנסו לתוכה כשהמים יבואו, כדי שהם לא ייטבעו. שאלתי
אם לא יהיה לנו צפוף, ואבא התחיל להסביר שלא, כי יעשו הרחבות
וכאלה דברים.
אני זוכרת את היום שבו הגלים באו. הייתי בגילה של שרי, אבל היא
עדיין לא הייתה, והושמעה אזעקה ואני פחדתי, ואפילו בכיתי קצת
ואבא הרים אותי ונכנסנו כולנו למכונית ונסענו למקום ממנו לקחו
אותנו אל הכיפה. עדיין בכיתי בדרך, למרות שכבר לא פחדתי, פשוט
רציתי שאימא תמשיך ללטף את ראשי בעדינות, תמיד אהבתי כשהיא
עשתה כך.
בכיפה קיבלנו דירה, ואבא ואימא עבדו כל יום כמעט. הם היו
עסוקים, כי אבא עזר לתכנן את ההרחבה של העיר (שקראנו לה ונציה)
ואימא גם עבדה במשהו דומה. אני הייתי נשארת בבית - הייתי קטנה
מכדי ללכת לגן, והשכנה שמרה עליי. אני זוכרת שפעם היא לקחה
אותי לטיול לאורך החלונות השקופים של ונציה, וראיתי את
הדולפינים שעזרו בבניה של ונציה. אחד מהם התקרב אל החלון, ואז
פער את פיו בחיוך מלא שיניים קטנות, ושמחה בעיניו. הוא היה
חמוד.
אחרי ארבע שנים עברנו דירה, היא כבר הייתה גדולה, עם 4 חדרי
שינה - אחד לי, אחד להורים, אחד חדר עבודה, והאחרון לאח או
לאחות שיהיו לי. אימא הלכה והשמינה, אבל היא עדיין הייתה
יפהפייה ומאושרת, וככה גם אבא. בקיץ אבא הסיע אותה לבית החולים
שבמרכז ונציה והיא ילדה את שרי, אחותי הקטנה. אבא ואימא היו
הזוג הכי מאושר בעולם. אבא רק חייך כל הזמן. חבל שהוא הפסיק.
בהתחלה יכולנו לצאת כרגיל אל מחוץ לעיר. ונציה הייתה גבוה, לכן
על כיפתה שהייתה מחוץ למים שמו חול כדי ליצור אשליה של חוף,
והיו גם חלוצים שבנו בתי לבנים על החומה, ואמרו שהם הדור החדש,
דור העתיד. כל יום ראשון אני ואבא ואימא ושרי היינו עולים
למעלה ועושים פיקניק על החוף; ואימא הייתה לובשת את השמלה
הלבנה עם הפרחים הסגולים וקשת סגלגלה בשיערה הזהוב, והיא הייתה
רוקדת יחפה על החול ואבא היה מביט בה ומחייך, ואושר היה נדלק
בעיניו. הוא תמיד היה מאושר עם אימא.
כשלשרי מלאה שנתיים, אימא עלתה לאסוף לה צדפים ואבנים יפות
להכין מהם שרשראות ועגילים. היא יצאה בבוקר, אבל כשחזרתי מבית
הספר היא לא הייתה בבית. התקשרתי לאבא, והוא הזעיק את משמר
החופים אבל כבר היה מאוחר מדי. הם מצאו את אימא עם סלסלת
האבנים והצדפות מפוזרת לצדה, והיא גוססת.
הם חקרו אותה ימים רבים, בתקופת הגסיסה שלה וגם אחר כך. כך הם
גילו שהמים כבר לא היו טובים; הם הפכו חומציים וחורכים את העור
(גופה של אימא מלא בכוויות, ברגליה ניתן היה לראות את העצמות)
וגם מחלות רבות פשטו בהם, מחלות שחודרות דרך העור, דרך הקיבה,
דרך הכל. זה בגלל הפסולת שערי-כיפה אחרות כמו ונציה שפכו לים.
זה זיהם את הכל. אסור יותר לצאת אל החוף. אבא לא חייך הרבה
מאז.
אחרי חצי שנה התפתחו חליפות הצלילה. אי אפשר באמת היה להיכנס
איתן למים, אך ניתן היה להסתכן ברסס הגלים, כך שאפשר יהיה לצאת
ולשאוף אוויר (מבלוני גז, אוויר הים היה מסוכן כמעט כמים
עצמם). אבא קנה אותן מיד כשיצאו, והלכנו לחוף, אבל זה כבר לא
היה אותו דבר. שרי בכתה, החליפה שלה הייתה לא נוחה בכלל, והראש
שלי כאב מהחמצן ולא יכולנו לשחות בים, או לאכול מטעמי פיקניק.
ולא הייתה את אימא בשמלה לבנה וסרט שתרקוד על החוף. ואם אבא
חייך או בכה, לא יכולתי לדעת שכן המסכה הסתירה את פניו.
אבא פלט קריאת כאב עמומה וגער בשרי. היא משכה חזק מדי בשיערו.
היא התחילה לבכות, והוא מיד לחש לה דברי נועם וליטף את ראשה אך
מגע הכפפה העבה על קסדת המתכת היה קר ומנוכר. רצתי קדימה
ואחזתי בידו. לפני שאימא מתה, כל פעם שהיה מביט בשרי היה
מחייך. עכשיו רק נוגה של צער נסוך על פניו.
בדרך ראינו דולפין מת על החוף. יצור מסכן. וודאי נסחף אל המים
הטריטוריאליים של ונציה, המים הרעילים. הם כבר לא יכולים לעזור
לנו לבנות את ונציה; המחלות והחומציות הורגים אותם. פיו היה
מאוכל בכוויות והוא חייך חיוך רשע בשיניים קטנות ורקובות.
בעיניו זמזמו הזבובים.
השמש מעריבה, היא תשקע בעוד כשעה. אבא נעצר והביט בה רגע ארוך.
באופק ראינו דמות מזנקת לתוך המים; חינניות שפעה מתנועותיה,
ויופי קרן ממנה. אלה הם בני הים, ילדי המים. אבא סיפר לי עליהם
פעם. הם יכולים לחיות בתוך המים, ומושבם קבעו במקומות בהם המים
טהורים ונקיים, בהם הדולפינים שוחים באין מפריע. שאלתי איך
מגיעים אליהם, והוא אמר שרק אנשים מיוחדים מאוד יכולים: צריך
לצלוח את הים הרעיל, ורק אם תשרוד את השחייה בו תגיע למקום
מושבם של ילדי המים, ושם המים יטהרו אותך ממחלות שיידבקו בך
וירפאו את פצעיך ותצטרף למושבתם. שאלתי אותו אם אימא היא עכשיו
ילדת מים, והוא חייך (למרות שראיתי את העצב בעיניו) ואמר שכן.
שאלתי אם אני יכולה גם לשחות אליהם, והוא אמר שאולי, אבל לא
כדאי לבדוק זאת עכשיו.
אבא הניח בידי את שרי. היא הייתה כבדה לי קצת, אז הנחתי לה
לעמוד. היא הייתה כבר ילדה גדולה והחליפה רק הוסיפה למשקלה,
ואני הייתי צנומה. אבא הביט בי בעיניים עצובות ואמר 'תשמרי על
שרי, מריה.' לאן אתה הולך? שאלתי אותו. 'לאימא.'
הוא התחיל לפשוט את חליפתו. שרי התחילה להתקדם לעברו ומלמלה
מחאה - היא ידעה שאסור להוריד את החליפה בחוץ, אבל אני משכתי
אותה אליי בחיבוק והיסיתי אותה. אבא צריך לחזור לאימא, הסברתי
לה. הוא כבר לא יכול להיות ילד יבשה. כמו שאימא לא יכלה לסבול
את הים הרעיל, ככה גם אבא. אולי גם אנחנו נלך יום אחד אל ילדי
הים, אל אבא ואימא, אך היום הוא לא היום.
חיוכו של אבא התרחב. דמעות זלגו על פניו החשופות, והוא נראה
צעיר יותר, כמו שהיה לפני שנים, כשהיינו עולים לים ורואים את
אימא מרקדת ברגליים יחפות. הוא הודה לי (דיבורו היה כבד; בית
החזה שלו עלה בנשימות גדולות ומתנשפות) על ההבנה, ואני חייכתי
חזרה אבל אני לא יודעת אם שם לב דרך המסכה שלי. 'עכשיו רוצו
הביתה' אמר לנו, וכך עשינו. לקחתי את ידה של שרי, הסתובבנו על
עקבינו וחזרנו לונציה. סובבתי ראשי רק פעם אחת, וראיתי אותו
נכנס למים, הכאב חורץ את פניו בקמטים והוא נושך את שפתו. אבל
הוא נכנס. הוא רצה ללכת לאימא. כשהגענו לשער הזעקתי את משמר
החופים. כנראה שזה לא היה עוד יום שבוזבז על צפייה בבני הים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.