אנחנו הולכים יחד, או שוכבים זה לצד זו, מדברים על הנושאים הכי
סתמיים בעולם, ולו רק כדי לא להביט אחד לשנייה בעיניים. וכל
הזמן הזה, אני מסתכלת עליך, על ידיך, על שפתיך, וחושבת לי כמה
אני רוצה אותן קרוב, קרוב יותר. ואז לרגע אחד העיניים נפגשות.
הפה מפסיק לזוז, הרגליים מפסיקות ללכת. אתה מושיט את ידך, אוחז
בידי; אני מלטפת את אצבעותיך באגודל. זה הכל.
אנחנו מתקרבים, ואז באה הנשיקה. לזה הרגע חיכיתי. עכשיו כל
שצריך זה רק שתזרום עם זה; אני לא יכולה, אני הביישנית, אני
האישה. זה התפקיד שלך, זה יבוא ממך, אתה צריך לפשוט את חולצתי,
אתה צריך להושיט את ידך.
אך אתה בוחר שלא. חולצתי במקומה נותרת, ואף שמיכה אתה מוסיף,
כמתחבא, מתבייש, ולי חם, כל כך חם, ואתה- דבר לא עושה בלבוש
מלא גוהר מעליי, עושה את שלך, יורד מעליי ונשכב, אוחז בידי,
מביט בעיניי. כאילו שזה יגרום לזה להיות בסדר.
אתה יקר לי מכל, ואני אומרת לך, ואתה משיב לי בכנ"ל יבש, או אם
אני בוכה אתה באמת אומר שאתה אוהב אותי. ואז אתה מנשק את
הדמעות, ואת שפתיי, ואני כבר מקווה. אבל אתה בשלך- נשיקה,
גוהר, חוזר לאחוז בידי. ולי חם, ואני כבר כמו פקעת תסכול מיני
שלא מצליחה להתבקע וספק אם אי פעם תעשה כן. אבל אני מחכה. כי
אתה יקר לי, ואני לך, ואולי זה ישתנה.
העולם שלי פוסק מלכת אתך. אני יודעת שזו קלישאה עלובה, או כך
זה נשמע, אך חכה, תן לי להסביר. זה לא אותו מובן חיובי ופשוט.
הוא פוסק מלכת, הוא עוצר, לא זז לא קדימה ולא אחור. תקוע.
כמונו. ואם נתקדם, אני אשמח, ואם נחזור, אני אפגע, אך העולם
ימשיך לנוע ואני אתגבר, כי הזמן יחזור לתקתק בשעוני שעצר מלכת
ביום בו באתי לראשונה בין שמיכתך החמה. אבל כך, בעולם התקוע
שלי, אין אני יכולה להמשיך. גם לי יש רצונות, מאווים, מעבר לכך
שיגידו לי "אני אוהב אותך" בקול עמוק וכן. כי זה רק מספק את
הנפש, וגם הגוף צריך סיפוק.
אל תתן לעולמנו להיתקע. תגרום לעולמי לרטוט.