יום שני. "היום אני כותב לה מייל", החלטתי לקחת את העניינים
לידיים שלי, דבר שאני לא נוטה לעשות יותר מידי, לפחות לא בתחום
של בינו לבינה, אבל, הנה, קיבלתי החלטה. בבוקר קמתי, מוקדם
כהרגלי, שמתי את האוטו במוסך, לטיפול שיגרתי. אחר-הצהרים מגיע
ואני חוזר כדי לקחת אותו, ומגלה, לתדהמתי, כי הטיפול הסטנדרטי
יאלץ אותי לקחת משכנתה. "ידעתי שהייתי צריך להיות מוסכניק",
אני ממלמל לעצמי, ושב לעבודה. העבודה, המקום היחיד בו הכל ברור
ואבסולוטי, שם אני מבלה את רוב זמני, בפתרון בעיות חשבונאיות
סבוכות, בעריכת מאזנים ארוכים, שוקד על המספרים יומם ולילה.
כן, אפוא, הציעו לי, לא מזמן, להעביר את כל רכושי למשרד,
להוסיף לעסקה איזה מזרון או שק שינה ישן, הרי ממילא אני שם כל
הזמן. ככה זה כשאתה החשב, בחברת היי-טק שעוד לא פשטה את הרגל
וכנראה, לא תפשוט, לפחות לא בקדנציה שלי.

"היום אני כותב לה מייל". אני מהרהר לעצמי, אני אכתוב לה שאני
מצטער על כך שלא החזרתי לה אז צלצול, אוסיף שהייתי טרוד
בעבודה, והיום סופ-סוף, אחרי החופשה שלי ושל גלעד ביוון,
ושבועיים של מילואים אני רוצה לתת לזה עוד ניסיון, ואם אף היא
מוכנה אז בכיף. הנה אפילו אני יכול להיות ספונטני. נכון,
יכולתי לטלפן, אך אני חלש בדיבורים, מה אם היא תשיב בשלילה? לא
מן הנמנע, שהיא יוצאת עם מישהו אחר? הרי בחורות כמוה אין בשפע,
על כן עדיף במייל, מקסימום היא לא תענה ואז לפחות לא שמעתי את
ה"לא", אפילו לא קראתי אותו. תודה לך, עידן האינטרנט מה הייתי
עושה בלעדיך? אוקי, נראה לי שהצלחתי לכתוב משהו סביר, זה
הניסוח הסופי, ישיר ותכליתי, עומד עם העכבר על כפתור ה"שלח".
לחצתי. מכאן הרי, אין דרך חזרה (במוחי מתנגנת לה מוזיקה
מותחת). עכשיו הכדור בידיים שלה, אני את שלי עשיתי, מחכה...
מעניין מה היא חושבת עלי? מעניין מה יקרה עכשיו ?

הרי באותו הזמן, לפני שלושה חודשים, (מה? עבר כל כך הרבה זמן?
היא בטוח לא תענה לי) היה ממש כיף יחד ועל אחת כמה וכמה, משהו
גרם לי להתרחק, בכלל, מיום שנפרדתי משרון אני לא מצליח להביא
את עצמי, להתמיד במערכת יחסים עם אף אחת. נכון, רוב הבחורות
פשוט לא עושות לי את זה, יש לי לא מעט דרישות משלי, אלא שעם
ענת ועם עוד מישהי שיצאתי איתה פעמיים, זה גם לא הלך, אחרי
הדייט השני הרגשתי חנוק וזה בכלל לא משנה מה הן עשו. להפך,
מכיוון שהיה טוב נלחצתי.

אמת היא שאני בנאדם הססן מטבעי, לוקח לי הרבה זמן לגבש דעה,
ואחרי כן, לא מעט זמן לבצע את אשר גמרתי אומר. החברים שלי תמיד
יורדים עלי תודות לכך. זה בסדר, התרגלתי. נכון, עברה, כמעט,
שנה מאז ששרון ואני לא יחד ורק עכשיו אני עוזב את הבית של
ההורים לדירה בשכירות. אוף, עברו שעתיים והיא לא ענתה על
המייל, "נראה לי שזה כבר לא אקטואלי", אני מזכיר לעצמי את
המענה הסטנדרטי בטלפונים של המד"ס. טוב, לפחות מהסיוט של לחפש
דירה נפטרתי.

אלוהים, כמה שאני לא מתאים לעולם הרווקות, כל הדייטינג-ביזנס
הזה ממש לא בשבילי, ואני בכלל לא מדבר על להתחיל עם בנות, זה
ממש לא הקטע שלי. זה לא שאני נראה רע או משהו כזה, אפילו נראה
דיי טוב, פשוט מאד ביישן, מה גם שהייתי מחוץ לעסק הזה שלוש
שנים שלמות, בזמן שהייתי עם שרון. בדרך כלל, אני יוצא עם בנות
שהחבר'ה מהעבודה מסדרים לי, כולם פה מתייחסים אלי כאילו אני
הרווק האחרון עלי האדמות, טוב עבורם אני כן, הילד בן ה - 28
שעוד לא התמסד. כל פעם משהו אחר לא מסתדר, ולעיתים אני ממש
מפשל. הייתה אחת, שיצאתי איתה לבליינד דייט ושפכתי עליה כוס
קולה, מרוב שהייתי לחוץ, באותו הרגע רציתי לטמון את הראש שלי
עמוק באדמה, כמו בת-יענה. בדיוק מהדברים הללו אני מפחד פחד
מוות. "נו שתחזיר לי תשובה, הענת הזאת ותגאל אותי מיסורי."

מה שמצא חן בעיני בענת הייתה האופטימיות שלה, הבחורה כאילו
נכנסת לחדר והחדר מתמלא באור. אמנם, הכרתי אותה בסך-הכל
שבועיים, מתוכם יצאנו רק פעמיים, אם זאת דיברנו המון, והיא
הצחיקה אותי כל פעם מחדש. מההתחלה הייתה בינינו מין כימיה כזאת
של שניים שמכירים מזמן. היא גם הייתה הרבה יותר קלילה ממני,
משהו שמושך אותי בבחורה, אחת שלא מפחדת להביע דעה, אחת שתוכל
להוות עזר כנגדי ולא מכשול או מישהי שאתה לא מחשיב את דבריה.
היא נראתה לי בדיוק כזאת. באמת לא יודע מה עבר עלי בפעם ההיא
שיצאנו שנתתי לה כך להתחמק. בעצם אני כן יודע, פחדתי, התמלאתי
חששות, ששוב יקרה לי מה שקרה עם שרון, ואני אכניס את עצמי
למערכת יחסים רצינית, כי עם ענת ידעתי שזה יהיה או רציני או
כלום, וכשההתמודדות עם השאלה "היחסים לאן?" תעלה, שוב אמצא את
עצמי מחפש לאן לברוח ולא מסוגל לענות תשובה נחרצת. לא מסוגל
לעבור את הסיפור הזה שוב, הספיקה לי הפעם עם שרון. למה בעצם
כתבתי לה מייל היום? אם אני עוד לא בטוח מה אני רוצה? כנראה,
כי נמאס לי מהלבד הזה, אולי כי הפעם זה ילך, אולי...

חזרתי מפגישה (מזמזם להנאתי "עוד פגישה ועוד פגישה...") על
המאזן האחרון שהגשתי ועל השלכותיו. בודק מייל. הופה, הנה לה
הודעה מהגברת הנכבדת, ששואלת אותי בסרקזם האופייני שלה: "אני
מכירה אותך מאיפה שהוא?" זה היה מתבקש. לפחות היא ענתה לי
וסיפרה שהכל טוב וכולי, זה היה אור ירוק, כנראה שעוד יש לי את
זה, אענה לה משהו נחמד, ואבקש לטלפן אליה.

אחרי העבודה הלכתי ישר לחדר כושר, משהו שאני מתמיד בו מאז שרון
והפרידה, אפילו יותר מתמיד, כנראה שהאימונים האלה נותנים
למחשבות מנוחה. התמכרתי לזה לחלוטין, מה גם שרואים תוצאות יום
יום. בדרך הביתה מהאימון, אני מצלצל אליה ואנחנו מדברים, כאילו
לא הפסקנו לצאת מעולם, כמובן שהיא שואלת מה קרה שחזרתי, מה? אם
למייקל ג'ורדן, אלוהים, מותר אזי אף לי! כנראה שההסבר שנתתי
לה, מרצה אותה כי השיחה ממש קולחת. אני מציע לה שמתישהו
בסופשבוע ננסה להיפגש, היא מסכימה.

כל משך השבוע אנחנו מנהלים שיחות חולין חביבות כאלה, שישי-שבת
מגיע ואני מוצא תירוצים, אמנם טובים, למה לא להציע לה לצאת.
יום ראשון כאן, ואני שוב מוצא את עצמי מתרץ באיזה מייל מטופש,
לפעמים אפילו אני לא מבין את עצמי. במשך השבוע הבא התסריט חוזר
על עצמו, אני עמוס לגמרי עם עבודה. לבסוף בשישי אחרי שסגרנו את
העסקה, היא מטלפנת, יש לה אומץ לבחורה הזאת! אנחנו קובעים
להיפגש לסרט. הנה רגע האמת הגיע בשנית. פעם שעברה, אני בחרתי
את הסרט - "מה נשים רוצות", הייתי בטוח שהיא תתלהב כי, אחרי
הכל, זה סרט טיפוסי של בנות, אולם, התברר לי, בדיעבד, כי
טעיתי, ענת טענה שזה הסרט הכי גרוע שהיא ראתה, אי פעם, ושהיה
רק דבר אחד טוב בסרט, החברה, שזה כמובן אני (טופח לעצמי על
השכם). הפעם נתתי לה להחליט מה רואים, בחרה סרט גברים דווקא,
ייתכן כדי לרצות אותי, יצא לה אחלה סרט - "דג חרב". אחריו
אנחנו הולכים לשתות משהו באיזה מקום אפלולי בהרצליה, הפאב
היחיד שיש שם, אנחנו מזמינים שתייה חריפה ואני לא מהשתיינים,
שעתיים אחרי כן אני מזמין את עצמי אליה לראות סטארסקי והאצ',
לא יודע מאיפה היה לי האומץ? היא נענית להזמנה.

אנחנו עולים לדירה של ענת, דירה צבעונית כזאת, לא ממש הטעם
שלי, מה אכפת לי בכלל מהדירה שלה? מה אכפת לי שאין בכלל
סטארסקי והאצ'? כמה זמן עבר מאז שעליתי למישהי לדירה. בשלב
מסוים אני מחליט לתקוף, זהו, אנחנו מתנשקים, אמנם כמו ילדים
בני שש-עשרה, ברם מתנשקים. למרבה הפתעתי הכל זורם בינינו, לא
שאנחנו עושים משהו ממש מלהיב, אני לא טיפוס של סטוצים, ובכל
זאת, ואוו, איך התגעגעתי להרגשה הזאת של הביחד, התחושה מדהימה,
הבחורה מדהימה! הזמן טס, ופתאום אני נזכר שמחר יש לי איזה משהו
של מישהו, מהעבודה, ואני חייב לקום מוקדם, טוב, זה כנראה לא
יקרה. אני אומר יפה שלום לענתי, ועוזב את הדירה שלה כשחיוך,
מאוזן לאוזן, מרוח לי על הפרצוף. מסכם לעצמי: הערב היה מוצלח!

את יום שבת אני מעביר בעשיית V ליד כל המשימות שהייתי אמור
לבצע, הולך לשחק כדורסל כמובן - אהבתי, האמיתית, משכבר הימים,
ומתכנן לטלפן לענת. איכשהו, הזמן חומק לו, מבעד לאצבעותיי,
והנה אני שוב בדרך לעוד שבוע עבודה מייגע.

ערב יום ראשון אני מרים את הטלפון ומחייג את הספרות של הסלולרי
שלה - אפס, חמש, חמש, מתנתק לי, אוף, אני לא מסוגל לדבר עכשיו,
אני מרגיש שבא לי להיות לבד, מה לא בסדר איתי??? הסיפור הזה
חוזר על עצמו ביומיים הקרובים, בינתיים אסון התאומים קורה, כל
העולם נמצא בסערת רגשות וכך גם אני, מבפנים, יש לי שיחה שלא
נענתה ממנה, די,  עכשיו אני חייב לעשות מעשה, אלא שההתמודדות
הזאת יותר מידי מסובכת עבורי. אני דוחה את הטיפול למועד אחר,
בלתי ידוע.

יום שני בבוקר אני מתעורר מוקדם, כהרגלי, מהרהר לעצמי- "היום
אני כותב לה מייל",  אחרי הכל, אני חלש בדיבורים. אני מחליט
לכתוב מייל נוסף שיסביר את פשר ההיעלמות שלי, את התואר הודיני
הרווחתי ביושר. שוב, אני מנסח אותו בקפידה, לא שוכח לאחל לה
בהצלחה, "כי באמת מגיע לך רק טוב", עומד עם העכבר על כפתור
ה"שלח", נחוש בדעתי, לחצתי. מכאן הרי אין דרך חזרה. זהו, ככה
הכי טוב.

לא עוברות עשר דקות והטלפון במשרד שלי מצלצל, אני עונה, זאת
היא, מה פתאום היא מתקשרת אלי? שכחתי לגמרי, נתתי לה את המספר
הזה. השיחה מתחילה ואני מייד קולט שהיא עדיין לא קראה את המייל
שלי. אני שולח אותה לקרוא אותו, כי הדבר האחרון שמתחשק לי,
עכשיו, זה להגיד את מה שכבר נכתב. ענת מסבה את תשומת לבי
לעובדה שבכל פעם שאני לא מטלפן אליה מתרחש איזה אסון נוראי או
טרגדיה, ומזכירה לי שבפעם שעברה קרתה נפילת התקרה של וורסאי,
ושמא היה "יותר עדיף" אילו הייתי מטלפן אליה הפעם, וככה
התאומים לא היו נופלים. מצחיקה הענת הזאת, ואילו אני נשאר נאמן
למסקנה המקורית שלי: אין אישה - אין דאגות. ענת חותמת את
השיחה. היא אומרת לי: "ירון, אז מה? נתראה עוד שלושה חודשים?
ייתכן שבפעם השלישית תגיע לתובנה כלשהי? אפשרי שתבין שאם לא
תטלפן אלי יחרב העולם. ואתה וודאי לא תרצה להיות אחראי לגורל
האנושות כולו!" היא מנתקת. אולי פעם שלישית גלידה, אולי עוד
שלושה חודשיים נאכל יחד אחת כזאת גדושה בסוכריות ושוקולד חם.