היא התעוררה לבוקר קר.

היא חשקה במקלחת חמה , בקצף אמבטיה בריח אורנים, בשמפו שיחפוף
את שערה

שהתקרזל כשישנה, אבל - הטיפשה לא הדליקה את הדוד ומים חמים לא
היו.

"איזה פסיכית, איזה חרא ,איזה לא הוגן!!!" צווחה בעודה מביטה
במראה בפניה

הזועמות.

היא חזרה למיטה וניסתה להרדם שוב.

התהפכה, פקחה עיינים, עצמה, שכבה על הגב, על הצד, על הבטן.

"לא נרדמת, מה יש לי?!" זעקה מתחת לשמיכה החמימה.

היא קמה בשנית ובדקה את חום המים - פושרים עם נטיה קלה
לקרירים.

הטלפון צילצל והיא לא ענתה.

עוד 12 צלצולים כאלה והיא משתגעת!

אחרי הצלצול ה 11 היא ענתה:

"הלו, כן, מדברת, אני לא מבינה למה אני צריכה לסבול את זה
עכשיו,

לא מצאתם זמן קצת יותר גרוע מזה להפסקת מים?!"

ואחריי ששאלה בציניות את האיש מהעיריה טרקה את הטלפון בחזקה.

"זה לא ק ו ר ה !" שוב זעקה בנימת רחמים עצמיים המהולים בכעס
ומרמור.

אבל היא לא ויתרה , פתחה את הברז ו"חלבה" את טיפות המים
האחרונות לתוך דלי.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת: "כבר מגיעה"

כשפתחה את הדלת פיה נפער, עיניה בהו וגרונה נשנק:

גיא , זה אתה? זה באמת אתה?"

גיא היה אהובה החד והיחיד אותו לא ראתה שנתיים,

הוא נסע מזמן והיא תמיד ידעה כשיחזור זה יהיה היום המאושר
בחייה.

אז גיא חזר אבל היא לא הייתה מוכנה,  שיערה פרוע, עיניה
נפוחות,

היא אפילו לא ציחצחה שינים (איכס).

ואחריי לילה של עבודה במסעדה נודפת ריחות טיגון ובישול  -

היא לא התקלחה.


גיא רצה לחזור אבל הוא התחרט , מהר מאוד...

"כוס אמק, למה לא הדלקתי את הדוד???!!!"