הייתה לי פעם בובה שהייתה תלויה בארון.
בלילה, כשידעתי שכולם הלכו לישון, הייתי מוציא את הבובה ומניח
אותה על השולחן.
כל כך אהבתי את הבובה. יכלתי להגיד לבובה הכל. הבובה תמיד רצתה
לשחק.
כשנמאס לי לשחק עם הבובה, תמיד הייתי מחזיר אותה לארון. כמו
ילד טוב.

יום אחד כשחזרתי הביתה מבית ספר, רצתי לחדר שלי ונעלתי את
הדלת. הוצאתי את הבובה מהארון והנחתי אותה על השולחן.
"בובה, אני אוהב אותך כל כך. את אוהבת אותי גם?"
הבובה הסתכלה לי בעיניים ואמרה, "מכל הלב."
לקחתי את הבובה והחזרתי לארון.

אני מפחד.
אני כבר לא רוצה לשחק עם הבובה שלי.
פעם הכל היה בטוח. ידעתי שכשהזזתי את הרגליים של הבובה היא
היתה הולכת קדימה,
וכשעזבתי אותה, היא היתה נופלת.
אני מפחד.
אני מפחד מהבובה המדברת שלי. הבובה שלי, שאוהבת אותי, כמו שאני
אוהב אותה.

הוצאתי את הבובה מהארון, והנחתי על השולחן.
הסתכלתי על הבובה והיא הסתכלה עלי.
"את תמיד תהיי בשבילי. רק בשבילי."
הבובה הסתכלה עלי וחייכה.
"אני יודעת."

לקחתי את הבובה ותליתי אותה בארון.
כשסגרתי את הדלת הסתכלתי אל תוך עיניה הנעצמות.
היא רצתה להגיד משהו, אבל כבר לא שמעתי אותה יותר.

זה לא אשמתה. היא בסך הכל בובה.