בדמעות הבוקר
שזלגו במעברי המטרו
לכיוון  " לה וילאט ",
סימנתי לילה
שהמרחק ביני וביינה
היה קצר יותר מאורך
החגורות אותן מכרה
הקטנה שלי  ב- "קליניקור".

ומן הקברים מעלי האזוב
של  "פר לשז"
הלמה בי, בצלצולי כנסיה
רחוקים.
עירומים עמדו העצים
למולי, סימנו את נתיב
העירום שלי
להתפשט מחיפושיי
להיאסף אליה,
בעדינות צרפתית עתירת
יין וגבינות.

בין תחנת " רפובליק "
לביתה,
ספרתי אבני כביש חלקים
ונתתי את כל כולי
אליה,
מואר באור נר,
בחדר קטן,

מיתה לבנה,
ירח, דרך חלון
שר בראסאנס.