הוא:
אינכם מבינים בגלל את מושג ההתאבדות...

מה אתם חושבים שיש בעולם הזה ששווה כל כך את הזמן שאנו מעבירים
בו?
אני מכבד את  אלו שהחליטו מה הם רוצים ועושים זאת. התאבדות
פירושה יציאה מכל הזבל שיש כאן, כל האהבות הנכזבות, כל הכאב,
השנאה, הכעס, העצב... כל הדברים הנוראיים שיש בעולם האנושי
שלנו, שפגום בדיוק כמונו. מוות הוא לא משהו שיש לפחד ממנו -
מוות הוא חלק מאיתנו, מוות זה סוף - יחסי כל השאר (כמו שאמרו
מוניקה סקס). המתאבדים אינם מעוניינים לגרום לכם או לכם אדם
אחר כאב, ואתם צריכים להבין את זה. אולי עולמכם כעת ריק יותר
בחסרונם של אהוביכם, אבל תסתכלו על כך כעל הטוב ביותר עבורם,
כמו הרדמה של כלב שחולה במחלה חסרת ריפוי. האם שווה להילחם
להישאר בחיים, רק בשביל לחיות? האם עדיף להמשיך לסבול, ולמרות
כל מה שתגידו - אנשים שמודעים לאמת הנוראית של העולם, השטחיות,
העליבות, השנאה והזעם שבנו, החייתיות המכוערת - אנשים כאלה לא
יישכחו זאת לעולם. לא משנה כמה טוב יהיה להם בתקופה מסויימת,
לא משנה אם יימצאו אהבה, קריירה ותחביבים..... בסופו של דבר הם
שוב יתחילו לשאול את עצמם שאלות. הנקודה היא - לעיתים עדיף
הסוף על פני הסבל שבהמשך. ותגידו שבחיים יש רגעים של אושר -
ואני אשאל אותכם, כמו כל אתאיסט טוב, האם שווה האור בקצה
המנהרה את כל הדרך? התשובה לא ברורה, אבל לחלק מאיתנו היא כן,
והחלק הזה עושה כדעתו.

אתם כמובן תתווכחו איתי - אבל אני יודע את האמת. התאבדות איננה
דבר נוראי, המוות איננו דבר נוראי, וקיומנו הגשמי - סתום הוא.
חסר מטרה. אני פה, ואינכם צריכים לדאוג לי, אך תבינו את האמת,
סוף כל סוף. אמא יקרה, אם את מאמינה בחיים אחרי המוות, בוודאי
שתפגשי את בנך שוב. אם לאו, הרי את יודעת שקיומו הסתיים והוא
לא מרגיש כלום, אין סבל, אין כעס, אין רשע. עלייך להמשיך הלאה,
לדעת שהוא אוהב אותך מאוד, ולהבין את האמת.



היא:
העולם הזה ? נכון, יש בו סבל, ויש בו אהבות נכזבות

וכן, אפשר לראות את הכל כחסר משמעות. למה? כי באמת אין משמעות
לשום דבר ולאף אחד ... חוץ מהמשמעויות שאנחנו נותנים. אני
מכירה טוב למדי את התחושת שהכל מזויף ושבשביל מה צריך להמשיך
ולחיות פה בכלל ? אז זהו, שבלי שנשים לב, התשובה נמצאת בתוך
השאלה האבסורדית הזו.
כדי לחיות. ולא, אין למה. השאלה הזו לא ממש רלוונטית. אנחנו
חיים כדי לחיות. אין פה שאלה של כדאיות. לחיות זו לא עבודה,
ולא פיקניק. אין פה שיקולי רווח והפסד. זה פשוט בלתי אפשרי
לראות ככה את הדברים ולהמשיך לחיות ... ונגיד שהיתה לך אהבה
גדולה, ענקית ... אז שווה לחיות בשבילה נכון ? אבל מי אמר שהיא
נצחית ? אז אם יקרה משהו לאהבה או לאהובה אז מה ? שוב נשאל
בשביל מה? הרי כל דבר ששווה לחיות בשבילו, רק הגיוני שיהיה
שווה גם למות בשבילו לא ?

אני כן מסכימה שהתאבדות באה ממקומות אחרים לחלוטין. מן איבוד
טוטאלי של עניין בכל הרמות, בחיים. אבל אני לא מסכימה שזו
התגלמותה של ראיית האמת. ממש לא. האמת היא להתחבר לטבע הבסיסי
ביותר שלנו, ושם יש חיים ולא מוות. והחיים שבנו יש להם מטרה -
להימשך. ואפשר לעשות זאת בצורה טובה יותר או פחות. אבל בתור
התחלה אני לפחות הבנתי, שצריך לשאול את השאלות הנכונות. והשאלה
למה לחיות היא לא רלוונטית. השאלה האמיתית יותר היא איך לחיות
ולא למה. כי אנחנו אמנם לא תמיד יכולים לקבוע מה יקרה לנו
בחיים או מה נעשה בכל רגע נתון, אבל אנחנו כן יכולים לקבוע את
האיכות של הדברים - את ה"איך". מאיפה ינבעו הדברים ואילו
משמעויות נעניק להם. אז אם חוסר המשמעות נראה לך האמת
האולטימיטיבית, כדאי אולי לחשוב למה בחרת לחיות כך את חייך ?
מה יוצר לך מזה ? הוצאת ה"עוקץ" מהחיים ולכן גם מהמוות? או
אולי סיבה אחרת. אני לא יכולה לדעת כמובן. אבל אני חושבת שרק
תעשה טוב לעצמך אם תשנה קצת את כיוון ההתבוננות בחיים ...



הוא:
החיים הם החיים הם החיים הם החיים הם החיים...

לחיות בשביל לחיות... מה ההיגיון שכאן?
האם על צמח להמשיך לחיות, בשביל לחיות? האם על חולה סופני
להמשיך לחיות, בשביל לחיות? האם כלב שבור עמוד שדרה, שלעולם לא
יוכל שוב ללכת, האם עליו לחיות - בשביל לחיות?

האמת היא להתחבר לטבע הבסיסי שלנו - את אומרת. אך מהו אותו טבע
בסיסי? בבסיסינו, אנו חיות. היצרים שבנו הם יצרים של שינה,
אוכל, והתרבות. אלו החיים. הכל מסביב חסר סיבה ומטרה, הכל
מסביב סתמי. להתחבר לטבע הבסיסי שלנו, פירושו של דבר הוא
להסתלק מהחלק בנו שבסופו של דבר מבין אותנו ואת האמת האמיתית.
ואנשים כמו עינת גבע לא יכלו להתנגד לזאת, לא יכלו להגיד לא.

הגישה שלך קובעת שהחיים כאן, ולכן עליהם להמשיך, כי החיים
רצונם להמשיך. החיים הם לא אנחנו, ואנחנו לא נכנע לאינסטינקט
ההישרדות, הכה בסיסי. אנחנו מעבר לאינסטינקטים, בסופו של דבר.
אומנם רק בני אדם, אבל למרות הכל - בני אנוש. ואם עלינו להמשיך
רק כי החיים כאן, אז אכן - במצב כזה עלינו להסתכל ולחשוב איך
נעשה את זה בצורה הכי טובה. העניין הוא שהמצב לא ככה, ואנחנו
מעבר ל"חיים", אנחנו שולטים בהם, בסופו של דבר. אנחנו מעל
לחיים. החיים לא שולטים בנו, ואנחנו מחליטים. ולכן כל מה שאמרת
אינו מתאים לתיאורית החיים והמוות שלי, או של עינת גבע ז"ל.

הנקודה היא ש.. אני עוד כאן, ואני מוציא מזה את המירב, אבל
הגישה השנייה, והסוף - לא נוראים ולא הרסניים הם. התאבדות
איננה פשע, איננה הכנעות, איננה טיפשות.

התאבדות היא הבנה, והיא הסוף.

במובן הזה, אני מדבר על אנשים שחושבים בצורה שאני חושב, ושאני
חושב שגם עינת גבע חשבה כך. אני לא מדבר על אנשים, אשר מתאבדים
כי החברה שלהם עזבה אותם, אנשים המתאבדים בגלל מניעים מרמה
הרבה יותר נמוכה, או אולי - הרבה יותר אנושית. אותם, לא אבין.



היא:
גם אני חשבתי עד לא מזמן שמי שמתאבד הבין משהו

עמוק ביותר על החיים... משהו אולטימטיבי על הסבל האנושי ועל
חוסר הטעם שבקיום שלנו ...
היום אני יודעת שחיפשתי תשובות, תמיד אני מחפשת ... אבל לא
שאלתי את השאלות האמיתיות.
נכון שאנחנו יכולים להחליט אם להמשיך לחיות או לא. אבל ההחלטה
שלא ... מנוגדת לטבע הבסיסי שלנו. לכן אנחנו צריכים לעשות מעשה
קיצוני כל כך כדי למות. אין באפשרותנו להחליט שאנחנו מפסיקים
לנשום ופשוט לסיים את חיינו. אנחנו צריכים לעשות משהו - אקט
חיצוני ואגרסיבי כדי לגרום לחיים שבנו להפסק. זה מנוגד לטבע.
והיום אני מרגישה שהייתי רחוקה מעצמי מאוד כשרציתי למות. הייתי
רחוקה מהאמת הפנימית שלי, למרות שהייתי בטוחה שאני ממש קרובה
להבנה האבסולוטית ולכן גם למעשה האבסולוטי...
אני חושבת שעינת היתה במצוקה, ממנה היא לא ראתה דרך מוצא,
וחבל. לפעמים צריך לפגוש במשהו או במישהו בחיים, שיאיר לנו את
הדרך... כי אנחנו לא מצליחים לבד. אני רואה את עצמי כברת מזל
שמישהי כזו נקרתה בדרכי כשהייתי כל כך זקוקה לה. אבל לא לכולם
זה קורה... אני מקווה שתמשיך להוציא את הטוב ביותר מחייך פה.
כי באמת ובתמים אני חושבת שהמוות איננו הפתרון.



הוא:
אני עדיין פה... גם לי יש למה לחכות...

אני מאמין שבסופו של דבר, כשאמצא את הדבר, הכל יסתדר אצלי בראש
ולא יהיה אכפת לי כבר מהאמת הנוראית. כל הלילה השתכרתי וכתבתי,
ובכיתי, וכעסתי, כי הרגשתי שעינת הייתה כל כך דומה לי שזה כאב.
ואומנם, בכל הרשת תשמעי מילים שכאלו, ודברים שכאלו, אבל אני לא
מקבל זאת - כי לא בגלל התאבדותה עינת דמתה לי, אלא בגלל כל
השאר. לכן כל כך זעמתי, שלעולם לא ייצא לי לדבר איתה, לעולם לא
אדע אותה, לא אבין אותה. הרגשתי שאולי היא הדבר שכה הייתי
צריך, את הגרסה הנשית שלי. הגרסה שהלכה לה מפה, הלכה לאין
האינסופי. ואני מקווה שאי שם בעולם, יש עוד מישהי כמוה, עוד
מישהי שרואה, שעצובה, שתוכל להיות תלויה בי כמו שאני אהייה
תלוי בה, שרק בזכות השני נחייה, ונאהב, ונמות. רק שנינו.

כאשר אנחנו מדברים על האמת האבסולוטית, האולטימטיבית, אנו
מדברים על ההבנה שאין מה להבין.. ורבים לא יבינו זאת לעולם.
המעשה הקיצוני בכדי למות הוא.. טבע הדברים. "נגד הטבע".. אכן
כן - אך בני-אדם אינם חיים כיצורים בטבע. איננו משתלבים עם
סביבתנו, איננו לוקחים כמה שאנו צריכים - אני תאווי-בצע, אנו
איומים, נוראיים, חוטאים, פוגעים. איננו חלק מהטבע. אבל הבשר
שבנו, הפיסיולוגיה - אנחנו רק עוד חיות, והבשר לא יפסיק, החיים
לא יפסיקו - רק הנפש תפסיק. הנפש לא שולטת בגוף. "נפש בריאה
בגוף בריא" - אפילו הרומאים ראו את ההפרדה. ברגע שהנפש החליטה
שהסוף הגיע, הנפש היא הקובעת. הגוף לעולם לא יוותר - אבל הגוף
הוא רק אמצעי לנפש.

התאבדות היננה סוף, בסך-הכל. אינה צריכה להיות מגונית, אינה
נוראית. התאבדות היא התאבדות היא התאבדות. אין יותר כאב, אין
יותר סבל. אין יותר שמחה, אבל מהי שמחה לעומת הכאב.

אם אתם מוצאים טעם בחייכם ורצון להמשיך - המשיכו! יש לכם כה
הרבה לחיות בעבורו! אנו, ילדי הלילה, אנו נראה את האמת
בדרכינו, וכל הפסיכולוגים וכל הרפש שתזרקו בדרכנו, כל הניסיון
להפוך כל דבר למדעי - זאת לא יעבור, זאת לא יצליח.

האמת פה, ועכשיו.



תוספת:

כל כך הרבה קרה מאז אותה שיחה. אני חושב שצריך להכליל כאן כמה
מסקנות ותוספות.

"החיים הם משהו. יש בהם עצב מהול בשמחה, או שמחה מהולה בעצב.
לכל אדם, חיים כאלו. המוות הוא כלום. הוא ריקני. אין בו עצב -
אך אין בו שמחה. כאשר בן-אדם מגיע לנקודה בחייו, אשר בה הוא
מרגיש שאין לו עתיד - כמה שתגידו שכן, ואשר בה העצב הוא בלתי
נסבל ומעבר לכל דימיון ופרופורציה - כאשר השמחה איננה פונקציה,
והכל מסריח וחסר משמעות - זאת נקודה שבה אני רואה התאבדות
כמשהו לגיטימי."

כלומר, אם אתה חושב שיש לך עתיד - אין לך סיבה להתאבד. אבל אם
כמות העצב עברה כל גבול, אם אין מטרה להמשך, אם אתה יודע שתמיד
תכאב - למה לחיות בשביל לחיות? זה מגוחך, זה אבסורד. זה נשמע
כל כך מדעי, אבל... זה נכון. כמה נורא. רק שתבינו, שהתאבדות
היא דרך לעצור את העצב.

לבסוף, לגבי האבל של כל הסובבים, והאגואיסטיות לכאורה. אומנם,
הם אבדו לכם. אך אם יש גן-עדן, שם הם מאושרים. ואם אין כלום
אחרי המוות - אז הם לא סובלים כעת. בתור חברים ומשפחה, אתם
צריכים לחשוב - ההייתם רוצים שהם ימשיכו בסבל שלהם? אתם
מעדיפים שהם יחיו רק בשביל לחיות, בחיים של סבל וחוסר משמעות,
ללא מטרה אמיתית - רק בשביל שאתם תהיו מרוצים ויהיה לכם עם מי
לדבר בארוחת בוקר....?
אני לא יודע - זה נראה לי די אגואיסטי.
אם חבר או חברה שלי, ספורטאים, ישותקו בכל הגוף, האם אגיד
שיחיו רק בשביל לחיות, או שאעזור להם לעשות כרצונם? הרי בסופו
של דבר - הם סובלים, ונורא להם, ואין יציאה מכאן. רק יציאה
אחת, יציאת טאבו - אבל יציאה. אהייה אגואיסט, או שאגאל אותם?
פשטני מאוד, אני יודע, אבל אין לי כוח להכנס להסברים ארוכים
ורציניים, כל כך הרבה דיברתי על זה.