מה אתם בכלל מוצאים בי,
אני לא מבינה.
מתחנפים המון ואומרים לי,
שאני מוכשרת, ויפייפיה.

אם רק הייתם מבינים
שהכל אצלי זיוף
אותי הייתם עוזבים
וזורקים על הקרקע כמו פרח קטוף.

כן, פרח קטוף. זה מה שאני.
קרועה בלי גבעול שאיבדה את הכל.
אתם דורכים עליי ועל ליבי כאילו מתתי.
רומסים לי את הלב, את הגוף, ובגדול.

אני יושבת פה מתחננת, כמו חפץ שנשבר,
מבקשת בצורה הכי פאטית שתהיו פה גם מחר,
אבל מה שכבר הבנתי והייתי צריכה להבין ממזמן,
זה שכל מה שאתם מרגישים כלפי, זה -ככה- קטן.

אני עוד פרח עלוב שנרמס בצד הדרך,
קרוע ונטוש שנדבק לכם לסוליה המטונפת.
הגיע הזמן שתשאירו אותי למות סופית,
לפני שאעשה זאת בעצמי לעצמי.
כרית
רטובה, ושנאה עזה.
לעצמי, אליכם ואל זאת שעזבה.

עכשיו אם תסלחו לי, הפרח הולך לישון
היה לו מספיק כאב ליום, ויגון.
מי יודע,
אולי לא אתעורר.

ותאמרו א מ ן