ויש ימים כאלה שהם סתם, ימים שלמים שלא קורה בהם כלום. ימים
שלמים מיותרים וחסרי משמעות. ימים שלמים, לפעמים שבועות רצופים
שבהם הכל חזר על עצמו ברוטינה מעצבנת ושום דבר לא מתחדש ודבר
לא קורה פרט למהלך הקבוע של חייה.
כרגיל היתה קמה בסביבות השעה עשר, ובאחת היתה יוצאת לעבודה.
יושבת מאחורי דלפק. מתקתקת מספרים וקודי מוצר. עושה חישוב.
גובה את הכסף. "כרטיס מועדון?". אחרי שבע שעות פושטת את מדי
הקופאית. לוקחת את התיק. יוצאת מהסופר. חוצה את הכביש. מחכה
לאוטובוס במשך אחת-עשרה דקות. עולה. משלמת. מתיישבת בספסל השני
מהדלת האחורית. אחרי חמש תחנות יורדת. שוב חוצה את הכביש. עולה
עשרים ושש מדרגות. מוציאה את המפתח מהתא השני בתיק. פותחת את
הדלת. נכנסת. נועלת. ניגשת לחדר. חולצת נעליים מניחה את התיק.
פותחת את ארון הבגדים. מוציאה תחתון וחולצה. נכנסת למקלחת.
תמיד משתמשת באותו סוג שמפו ואותו סבון מוצק. יוצאת מהמקלחת
אחרי שבע-עשרה דקות. ניגשת למטבח. מוציאה מהארון 'מנה חמה'.
מרתיחה את המים, בנתיים מפעילה את מכונת הכביסה. מוזגת את
המים. מחכה חמש דקות. בוחשת. מתיישבת בסלון. מזפזפת בשלט הרחוק
של הטלויזיה. עוברת מערוץ לערוץ. לפעמים נתקלת בתוכנית טובה או
סרט מוצלח וננעלת עליו אך לרוב היא בשיטוט מתמיד בין הערוצים.
אחרי שלוש שעות. הולכת לחדר. מדליקה את הרדיו ואת הסיגריה
היחידה לאותו היום. פותחת את הספר שלקחה מהספריה וקוראת עד
שנירדמת. או עד שנימאס ואז לא נותר לה אלא להביט בתקרה ולהקשיב
לרדיו המלווה בקולות המכוניות שטסות על הכביש המהיר הקרוב
לביתה.
בלילות שכאלה היא נשארת ערה עד שלוש, ארבע לפנות בוקר. בלילות
כאלה היא ניזכרת בו. מתפללת שיבוא ומקווה לחסר סיכוי, מקווה
לחזור ולאהוב כמו פעם. בלילות כאלה היא כמעט ונשברת. מתחננת
לשינוי, לגשם מפתאומי, למבול, לרעידת אדמה, לאסון לאומי,
לתאונה, למשהו... משהו אחר, שונה, משהו שיהפוך את היום הזה
מיום של סתם ליום של משמעות.

לפני חודשיים ושלושה ימים היא חזרה מהעבודה, ובדרך כבר כמעט
והכריזה גם על היום הזה יום כזה, יום סתם. ואז כשירדה
מהאוטובוס ועמדה לעבור למדרכה השניה היא הבחינה בחתול צולע
מטייל לו באמצע הכביש. היא חשבה לקחת אותו לדירתה לטפל בו
ולאמץ אותו. ואז עברה משאית ודרסה אותו. היא כמעט ובכתה, אבל
היתה גם קצת מרוצה - היום הזה הוכתר בהצלחה. היום הזה הוא לא
סתם. "איזה מזל" חשבה בליבה.
עכשיו היא שוכבת במיטה שוב מביטה בתיקרה. היא סיימה את הספר,
ולא נותר לה דבר לעשות חוץ מלחכות לרגע שבו תירדם. היא האזינה
לרדיו  ולמכוניות שבחוץ וידעה שמחר זה יהיה עוד יום כזה, עוד
יום מיותר.

השעה היתה ארבע שלושים ושמונה אחר הצהריים. היא ישבה בקופה שלה
והסופר היה כמעט ריק. מישהו ניגש עם המצרכים שלו לקופה. היא
התחילה להעביר אותם דרך העין שקוראת את הקוד. שתיים שמנת, לחם
שחור פרוס, ירקות חתוכים, שלוש קופסאות מנה חמה, בקבוק שוקו...
'הבן אדם הזה חיי לבד' חשבה לעצמה.
"כרטיס מועדון?"
"למה את לא מחייכת?" שאל אותה הקול שהיה רך אבל גברי.
היא התפלאה על השאלה. הרי היא מחייכת כל-כך עד שכואבות לה
הלחיים. זה חלק מהתפקיד, להיות נחמדה, אדיבה, מאירת פנים,
וחייכנית. זה המוטו של הסופר "שלם וחייך". אפילו המדים כללו
סיכת סמיילי על הצווארון.
היא הביטה בו במבט שואל ומחייך, מנסה לשאול אותו ללא מילים למה
התכוון. והוא קרא את מחשבותיה וענה:
"השפתיים שלך מחייכות, אבל העיניים שלך כבויות. מי זה הבחור
הזה שאת מתגעגעת אליו כל-כך? מי זה האחד שגנב את החיוך
מהעיניים שלך?"
הוא אולי לא ידע על מה הוא מדבר אבל הוא כל-כך צדק שזה הפחיד
אותה. לא היה אף אחד  בתור חוץ ממנו כך שלא יכלה להתחמק ממבטו
ולהיזדרז אל הבא אחריו.
"כרטיס מועדון?" שבה ושאלה, מנסה להתעלם מדבריו. אך לא מצליחה
להסיר את מבטה מעיניו הכחולות, החמות, האוהבות, הקוראות לצלול
לתוכן.
"לא אין לי כרטיס" הוא השיב.
בקושי הצליחה לנתק עינייה מפניו ולסיים את החשבון. אצבעותיה
רעדו כאשר הקלידה במחשב.
"שלושים ואחד ושישים בבקשה" אמרה וגם קולה רעד במקצת.
הוא הושיט לה שטר של חמישים וידיו רפרפה על אצבעותיה.
כל גופה הצטמרר למגעו.
כשבאה להחזיר לו את העודף הוא אחז בידה, רכן לעברה ונשק לה.
הנשיקה היתה קצרה אך היא הרגישה כאילו נמשכה שעות. היא הרגישה
מאושרת אחרי כל-כך הרבה זמן בו לא הרגישה כלום.
הוא לקח את מצרכיו והלך. לרגע הסתובב ואמר:
"זה לא בריא להתגעגע ככה - מאבדים את היכולת לחייך"
הוא המשיך ללכת.
היא היתה מופתעת, מבולבלת, מסוחררת. היא הושיטה את ידה אל
שפתיה וליטפה אותן כפי ששפתיו לטפו אותן רק לפני כמה רגעים.
"אממממ.... סליחה" היא שמעה קול של אישה מבוגרת. היא הרימה את
מבטה וראתה תור של אנשים שנוצר בקופה שלה.
היא העבריה את המוצים והקלידה מחירים.
"כרטיס מועדון?" שאלה בחיוך.

כשירדה מהאוטובוס, בדרכה הביתה, הבחינה בגור חתולים מטייל על
הכביש. היא עמדה לגשת אליו, לאסוף אותו ולגדל אותו בביתה. לפתע
שמעה חריקת גלגלי מכונית. היא נבהלה וחשבה שהחתול נהרג. אך
הנהגת הספיקה לעצור כמטר לפני הגור. הגור נבהל מרעש חריקת
הבלמים וברח.

הלילה חשבה בליבה. היא תתכנן מה לצייר על התקרה בחדרה. כדי
שיהיה לה על מה להסתכל בלילות חסרי שינה.