אחרי שהכל ייגמר, אחרי שכולם יתחילו לצעוד בדרך אבני החצץ
הלבנות, אחרי שהמים יגעו בידיהם, והדרך תתחלף, אני רוצה שירד
גשם, אני רוצה שהכל יהפוך לרטוב וירוק, שהעולם יתכסה בריח של
התחדשות, של חורף, של נשיקות ראשונות. אני רוצה שתתנגן מוסיקה
שקטה ברקע, מוסיקה נעימה כזו שתישאר הרבה אחרי, אני רוצה למות
כמו אלינור ריגבי וש"אל מלא רחמים" לא ירחם עלי.
אני רוצה להביט בך מהצד ולדמיין אותנו עושים סקס על המציבה
שלי, ואחרי שתגמור תדליק סיגריה ותגיד "מיידלע, את הכי טובה
בעולם", ואני אחשוב על אמא שלי.
והגשם הזה שירד עלי ועליך, בן זוגי של קצה החיים, וישטוף
אותנו, והאבנים הקטנות יכאיבו לגופי הערום ואתה תקום ותלך
ודמותך תעלם מעיני בתוך ים של אנשים מרכיבי משקפים כהים.
אחרי שהכל יגמר, אחרי שהגשם יפסק, וישאיר את הכל חדש ונקי
וטהור, אני אזדקף ואקום ואעמוד.
תמיד רציתי שהכל יגמר, למות כמו אלינור ריגבי, לשכב איתך ולא
לחשוב על הבית, לא לזכור תמיד את הכאב, בכל זמן טבכל מצב, כי
"אל מלא רחמים" אני לא צריכה שתרחם עלי.
אחרי ההלוויה שלי אהיה זכה וטהורה כתינוקת שלא טומאה מעולם
במגע של אלימות, מין או ליטוף. ואקום לבד, יציבה וזקופה, נקייה
ומשוחררת מכם. כי כאן לא תשיגו אותי, כאן לא תוכלו עוד להביט
בי בקור, להכאיב, לומר לי מילים רעות.
הנה אני, עזבתי את גן העדן שלכם, גורשתי על ידיכם, או אולי אני
בעצמי קמתי ללכת. ואני מגורשת, השטר נחתם, הכסף שולם ובעלתם
אותי מכל וכל.
אבל אני אפסע מעדנות בין הקברים הלבנים, כמו אחרי לידה בתולית,
מגורשת מגן העדן שלכם שהיה לי לגיהנום.
כי עכשיו הריני מותרת לכל אדם.
כי הריני מותרת לי.
ו"אל מלא רחמים" - אל תרחם עלי. |