היא נכנסה למטבח ופתחה את הארון, מחפשת משהו. פתחה את המקרר
ועוד מספר ארונות, חיפשה וחיפשה, אך לא מצאה.
לבסוף התיישבה ליד השולחן כשמרפקיה מונחים עליו בכבדות וראשה
מוחזק בידיה. היא בכתה. כבר כמה חודשים שלא בכתה כך. היא הבינה
שמשהו קורה, אבל לא הייתה בטוחה. בכל זאת, לשמוע מהחברה הכי
טובה שלה שיש שמועות שהוא בוגד זאת כבר סיבה לחשד. אחרי זה,
כשנוספו הפרחים הפתאומיים והבושם שקיבלה מתנה רק לפני כמה ימים
והתיזה על עצמה בעדינות לפני מספר רגעים, לפני שהתיישבה,
נאנחת, היא הבינה שהוא מנסה לכפר על משהו. משהו גדול.
היא המשיכה לשבת שם עוד כמה דקות, תוהה מה לעשות כשיחזור.
מרגישה את הדמעות מתגלגלות על לחייה.
הוא נכנס לבית ואמר שלום. היא קראה לו למטבח, ממשיכה לשבת
כשראשה בין ידיה.
"היי, מתוקה" הוא נכנס למטבח ונתן לה נשיקה.
"אני צריכה לדבר איתך" היא אמרה, חצי מופתעת מהאומץ שלה.
"מה קרה?" הוא אמר, מנסה לחשוב על מה היא יכולה לדבר איתו.
"אני אשאל אותך שאלה, תענה לי בכנות." היא אמרה בהחלטיות.
הוא הבין שאין הרבה ברירות ואמר "בסדר".
"אתה בוגד בי?" הרימה את ראשה והתבוננה לתוך עיניו. הוא לא
יוכל לשקר לה ככה.
"לא" הוא ענה בפשטות, כאילו זו שאלה רגילה כמו 'קנית עיתון?'.

"אתה לא משקר לי, נכון?" היא שאלה שוב מקווה שהוא יהנהן בראשו.
היא אפילו לא צריכה לשמוע את המילים יוצאות מגרונו, רק את
תנועת הראש הזו, המחווה הקטנה שלא מצריכה הרבה מאמצים.
הוא השפיל את מבטו והסתכל על שרוכי נעליו. כסס את ציפורניו
ואמר בזהירות "אני בוגד בך".
"מה?" היא אמרה, מתחננת שזאת טעות, מבקשת מעצמה ללחוץ על
"rewind", להתחיל הכל מהתחלה ולחיות בחוסר ידיעה. היא הבינה
שעדיף לדעת, אבל בכל זאת, היא העדיפה שכל מה שקרה, קורה ויקרה
מרגע זה ואילך לא יתרחש בחייה. בחיים של כוכבי קולנוע זה בסדר
גמור, הם הרי תמיד מוצאים אהבה חדשה, אבל היא... מה היא תעשה
בלעדיו? איך תוכל לחיות בלעדיו...? היא אף פעם לא חשבה על
התלות הגדולה שיש בה כלפיו. היא חשבה שהיחסים שלהם מורכבים
מנתינה ולקיחה הדדית, הייתה בטוחה שהוא אוהב אותה כמו שהיא
אוהבת אותו. מסתבר שלא.
"בגדתי בך." הוא אמר ומיד הוסיף "אבל זה היה חד- פעמי".
היא קמה ופתחה את הארון הקרוב אליה. "חד- פעמי. חד- פעמי." היא
חזרה בקול כדי להבין את מה שאמר הרגע "כמו כוסות חד- פעמיים?
באים בחבילות של מאה?" היא הוציאה כוס אחת מהחבילה, פתחה את
המקרר ומזגה לעצמה מים.
"אני מצטער." הוא אמר בשקט, קם מהכיסא, לקח את המפתחות מהשולחן
ויצא מהבית.
היא הלכה לחדרה ונשכבה על המיטה, מנסה לעכל את מה שהלך הרגע.
                                             

ישבתי שם והתבוננתי בה דרך זכוכית החלונות. אם רק הייתי יכול
לבוא אליה ולחבק אותה, להיות לה למשענת. היא כל כך יפה והאור
פשוט קורן מפניה, גם עכשיו.
כשהוא חזר, עם קורנפלקס בידו האחת ושקית חלב בידו השניה, היא
קמה מהמיטה ונתנה לו נשיקה. שניהם התיישבו לאכול מחויכים. בשלב
הזה הבנתי ששוב טעיתי בדיאגנוזה של השיחות שלהם, של היחסים
שלהם. הם נשואים כבר כמה שנים, מתגוררים מולי שנתיים וחצי ולא
ראיתי אפילו מריבה רצינית אחת שניהלו.
ואני מחכה למריבה האחת, הרצינית הזאת, כמו ילד שמחכה לסוכרייה
על מקל.
כל פעם שאני מדובב אותם מבחינתי זהו ריב המאה, גם אם סתם נגמר
להם החלב.