בשקט הזה, בזאת הדממה,
כמו השקט שאחרי המלחמה,
אני שומע אותך חושבת,
צועקת כמה את אותי אוהבת,
חושבת יותר מדי, ואומרת שטעיתי,
כמה זמן לקח לי ואיפה הייתי.

לא, אל תבקשי ממני להצטער,
לא, זה לא שרציתי ממש לשקר,
אני רואה אותך בוכה,
גם שאת מסתתרת עמוק מתחת לשמיכה,
בוכה יותר מדי, ומבקשת שאלך,
איפה אני וכמה זמן לקחתי ממך.

ועכשיו, כשאת מסירה את כל האיפור,
מלמלת לאוויר, שזהו, נגמר הסיפור,
את מציירת לב עם אודם על המראה,
והעצבות מתפשטת מקיר לקיר, עד לתקרה,
מציירת יותר מדי, ומשפילה מבט,
מתחילה להכיר את הבדידות, לאט לאט.

ואני לוקח לי זיכרונות מאי שם,
נפילה חופשית, עוד לילה לא נרדם,
מנסה לדמיין אותך מגיעה אליי יחפה,
פשוטה, רק באמת שלי עטופה,
יחפה יותר מדי, ומסתכלת בעיניי,
ויודעת, שלעולם לא הייתי נותן לך ללכת מחיי.

לא, זה פשוט לא הייתי אני,
זה היה רק מישהו אחר,
לא, זה לא אני,
אני לא יכול אותך לשקר,
לא, מתי תביני,
את חושבת יותר מדי,
לא, זה לא אני,
רק תגידי לי איפה ומתי.

כמה לבד, כמה רחוק אפשר,
איפה אראה אותך מחר,
זה עוד געגוע חרש,
זה שוב כאב מייאש,
ואני לא רוצה לוותר,
לא, זה לא אני, זה מישהו אחר.

לאן הלכת, אני שוב חוזר,
כמה זה רע לי, אני שוב מספר,
אני רוצה לשקוע ולא להתעורר,
למות מולך ולא לשקר,
ולאהוב אותך באמת, רק אותך יותר,
גם עכשיו, שאת בוכה יותר מדי,
אצל מישהו אחר.