שם במצולות מתחת לאוקינוס של מודע ושל זמן
היכן שהיומיום מעולם לא האיר
משם שולח את אותותיו
כבועות אויר העולות לפני הביצה הטובענית
מזכיר לי שזה נושם שזה בועט
בשיגרה רדודה שבה בחרתי כדי להתעלם
אני מדדה בחוסר אונים היאה לנטרף
ונראה כאילו אני לא יודע שזה הולך לקרות

כאילו משום מקום
הולמים בי לפתע זכרונות מחרידים שדחיתי
מנסה לפתוח מלתעות כאב שננעלו ולברוח
גוף מתכלה, מתרקב ונשמה זועקת שמנסה להמלט
קרבות יאוש למען האהבה
למען החיים
המתחוללים בראשי
מאיימים לשחרר גרורות עצב
שאותם כלאתי
שלא יתפשטו בנפשי

מגרד את עורי עד דם
מענה את נשמתי עד דמעה
ונרדם