מניח את הבקבוק על הדלפק
ואז עולים הרחמים בחזרה
את שואלת תמיד
כמה אפשר, לשאת ולתת
עם דברים שקרו ואינם
והבקבוק מתנדנד על הדלפק
ברקע יש
מוזיקה שחורה
ואני, לא מנסה להילחם יותר
מה שהיה, ניצח
מה שיהיה, כבר לא משנה
ופנייך עולות בי
בשתיקה
מבקשות אותי, ונעלמות עם עצמן
לא ידעתי במה מדובר
אם הייתי רץ אחרייך
הייתי נופל במדרגה
נשאר לשבת, לא זז
הבקבוק אני
ורחמים שעולים בחזרה
על גדותיהם
ניסיתי לצייר אותי מחדש
ניסיתי להסיר ממני
את הבושה
חתכים ביד אחת, צלקות ביד השנייה
ואת עומדת שם, בודדה
מחייכת ושלמה
כמו שכדור הארץ, לא היה מעולם
מה את מבקשת, מה את רוצה
לוגם עוד טיפה
הכול נראה לי עכשיו, שייך
רק לא לכאן
זכרתי אותך מכול תמונה
לאט נעלמים הסימנים
אין יותר קול, אין יותר משמעויות למילים
מה אמרת, מה היה המשפט הראשון
מחזיר את הבקבוק לדלפק
ומביט סביבי
איפה, לעזאזל
יש עוד, רחמים עצמיים,
כמו שלי
רציתי לעזוב הכול, ולברוח
זוכר את הספות הלבנות, שוכב מתרומם בחזרה
זוכר את המכונית נוסעת בדהרה
הבקבוק על הדלפק, ואת מביטה בי מתוך הצל
מה אתה רוצה, את שואלת
שתחזירי את מה שהיה, ותיקחי מה שיש
רוצה להשיב, אבל לא יכול
הרחמים העצמיים, מדמיינים שתיקות קשוחות
מחזיר את הבקבוק לדלפק, הגוף כבד
העיניים צונחות, והראש נוקש בחוזקה
איפה את עכשיו,
מה שהיה ניצח, מה שעכשיו
אין ברירה