פה קרוב, הוא כבר פה. מושיט את היד, מסתכל בעיניים. בעיניו שלו
נוצצת תקווה. ממש ליד, צמוד למציאות. אבל משהו חייב להשתנות
משהו תמיד חייב להשתבש. המציאות תמיד חייבת להפוך למציאות
חדשה. היית ליד המציאות, אבל עכשיו יש מציאות חדשה. היית כל כך
קרוב.
היד מתרחקת, הקול נעלם, הדמות שלך נעלמת לאט, נספגת באוויר.
הייתה פה כל כך קצת. כאילו הכנסתי ראש למים והוצאתי..ואתה שם,
עמוק במים. כמעט נגענו. והלכת. לא הספקתי להכיר, לא הספקתי
להתרגל לקול, לריח, לעיניים המדהימות האלה. לא הספקתי לראות
אותך. לא הספקתי להגיד את מה שכל כך רציתי. לא הספקנו לגעת.
הלכת.
והנה אני מוציא ראשי מהמים, מהחלום. היא עזרה קצת, נתנה דחיפה
לכוון טוב יותר. נתנה כמה שיכלה, ניסתה להשקיע, לתמוך, לעזור.
אבל החלום מתרחק, עם כל צעד אני טועה יותר. המציאות הולכת
ונהיית אכזרית יותר. ואני כבר לא שם. תמכתי בה גם. כאילו
השלמנו אחד את השני. הייתי שם כשרע לה, הייתה כל הזמן לידי.
נגמר, עבר, אני מתרחק, כאילו נעלם באוויר הקר של החורף הזה.
הרחוב הקר והבודד, הבדידות שמוכרת לי כל כך טוב. מוכרת לנו.
ויכולנו אולי...אבל הוציאו אותי בכח מהחלום שלי. יום אחד
כשחזרתי הביתה, משהו השתנה. הם היו שם. אמרו שנגמר הזמן, שאני
חייב ללכת. סיפרתי לה, היא בכתה עליי. ואז לקחו אותי. גררו
אותי בכח למציאות שונה, מציאות חדשה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.