כל הדרך לאפריקה הייתה סיוט. ג'ורג' נסחב מאחור וג'ק המפקד
חתר במרץ מקדימה. "אפשר לעוף קצת יותר לאט?" שאל מאחור ורק
ריטונים נשמעו מקדימה. "נו בחיאת, קצת יותר לאט. נתפס לי
השת". אך ג'ק וכל שרשרת הברווזים לא האטו וחתרו במרוצה
לאפריקה.
גם באפריקה העניינים לא היו פשוטים. חג הברווז, חג חסרי
החוליות, צום האצות - כל אלו הצריכו סטייה מסדר היום הרגוע של
ג'ורג'. בחג חסרי החוליות אכל פחת חסרי חוליות מבכל יום אחר,
צום האצות לא היה דרוש כלל ורק חג הברווז אכן היה בעל ערך.
"תן לי רק אצה עכשיו..." היה אומר בעודו צף על גבו. הוא חישב
את ציפתו כך שישהה במרחק כזה מהחוף כך שחמסנים דורסניים לא
יציקו לו ומלב ים כך שכרישים לא יפגעו בו. אין דאגה בעולם.
היה זה ביקורו השני באפריקה וכבר חשב על העצב שבו ייתקל
כשיצטרך לחזור לאירופה, וגרוע מכך העצב שיחוש כשכבר יהיה שם:
בקור האפור. כעס רב חש כלפי הלהקה ובמיוחד כלפי המפקד ג'ק
שחתר חזק במיוחד, "חושב שהוא צריך להוכיח משהו" אמר בכעס,
עדיין צף על הגב. אמנם הסכים שהוא משתייך לחבורת הברווזים
הנפלאה בעולם. שהרי ידוע לכל חי שהברווזים נעלים על כל חיה
אחרת. ומבין כל הברווזים עומדים ראשונים הברווזים הראש חומים.
ואפילו בתוך הברווזים הראש חומים ישנם שבטים, חבורות ולהקות
ומובילה את כולם חבורתו של ג'ק, היחידה שנהנית ממטעמיה של
אפריקה. אך אפילו השתייכות לקבוצה הנעלה בכל עולם החי לא
ניחמה את ג'ורג' עם החזרה לאירופה -למה לעזוב את אפריקה?
ימי סוף החורף הם אלו וזהו בדיוק הזמן להצפין אלפי קילומטרים.
כל הלהקה דרוכה והמילה "נדידה" עומדת באוויר.
"גרגורי!"
"אמא!"
"תקשיב לי בן, בעוד יומיים יוצאים לדרך, אל תיקח את זה קשה."
"כן, אבל אמא, למה לחזור לאירופה?"
"כי כך, ג'ורג', המשפחה שלנו עושה כבר מאה שנה! עשרה דורות!
מדי שנה - מדרימה ומצפינה. וכפי שלא נשארנו שם והקשבנו לכל
הברווזים הראש חומים האחרים כך איננו נשארים כאן בעצתם של כל
אותם שאר לא ברווזים. עלינו להמשיך כנהוג ולהישאר בדרכנו, אין
זה זמן לשינויים. כבוד להשתייך לחבורתו של ג'ק."
"כן, אבל למה לא להישאר באפריקה?"
וזאת ממשיכה בטענותיה וזה בשאלותיו, זו אינה מסכימה עם זה וזה
אינו מסכים עימה.
מועד העזיבה הגיע, וכל הברווזים עומדים עם הפנים צפונה. "אולי
תתברג מקדימה הפעם", אומרת אמו של ג'ורג' לג'ורג'. והוא אכן
מתאמץ אך עד למצרים הוא כבר מתדלדל מאחור ומעל ארץ ישראל הוא
כבר מתלבט איך יעבור את הדרך עד לאירופה. תודה לאל - מנוחה.
יומיים יישארו ליד מעגן מיכאל ויעלו צפונה.
חמש עשרה שעות ראשונות רבוץ ג'ורג' מבלי יכולת לנוע ולאחר מכן
הוא עושה מעט למריחת נוצותיו בשמן, מעט רכיכות ולאט לאט יותר
ויותר דגים.
ושוב, צריך לזוז - "בואו נישאר עוד יום", מציע ג'ורג'.
ברווז אינו אומר מילה.
"אני אוכל רק דגים."
הברווזים הנהנו לכאן ולכאן.
"בואו נישאר", אמר מחייך.
"לא", אמרה מכולם דווקא אמו, "אדמות מרעה האצות נתפסות מהר
ועלינו להשיגן."
"בכל זאת - יום אחד."
"לא. עלינו למהר."
"אז בואו נישאר כאן כל החורף."
"אם נישאר כאן, אז למה עזבנו את אפריקה?"
"למה, על באמת, עזבנו את אפריקה?"
ריטונים נשמעו מהברווזים וכולם נפנו ממנו. "הנה הוא מתחיל..."
"ג'ורג..." הברווזים הכינו הכנות אחרונות וג'ק ניגש אליו.
"ג'ורג' - אל תיקח את זה קשה, חוזרים לאירופה."
"אני לא רוצה לחזור לאירופה."
"אין מה לעשות. אנחנו ברווזי הראש חום."
"אוי, תפסיקו כבר עם השטויות האלו. תעופו אתם ואם יתחשק לי
אצטרף לנחלות שתתפסו אתם."
"אתה יודע שזה לא יהיה יפה."
"אני מצפצף על כולכם, כולכם מוגי לב."
"אוי ג'ורג', למה אתה כל כך קשה? תחשוב כמה אצות וחסילונים
יהיו לנו."
"כמו שכבר אמרתי: אכלתי כל היום דגים."
"אנחנו ממריאים תוך חמש דקות."
ברור שאין ברווז יכול למחול על כבודו במצב כזה. וג'ורג' לא
שעה לתחנוני אמו וישב בקיפול כנפיים בעוד כל הלהקה המשיכה
צפונה. נשאר ואכל מעט דגים.
קם בבוקר, שכח שוב מעברו ממשפחתו ומלהקתו, ושב לזלול. ימים
נהדרים עברו עליו. היה ישן, נח ואוכל. מי צריך יותר? בקושי
פתח בשיחה עם חיות אחרות והיה צף ברדודים. אך מהי שלווה ומה
שבירה היא, מהר מאוד גל רע של מזל החל רודף את ג'ורג'.
ג'ורג', כאמור, ידע שהוא ברווז ראש חום אך הוא לא ידע שלמעשה
הוא מרגון בינוני. החולף הנדיר! אותו "מין של ברווז גדול
יחסית בעל מקור צר וציצת נוצות בעורף... מזדמן נדיר בימי
החורף בישראל". מזדמן נדיר - איזו הזדמנות. כל חובב טבע ראה
בכך יום חג. היה מתקשר לחברו ואומר לו "השמעת? יש מרגון
בינוני במעגן מיכאל."
וזה היה משיב "מרגון בינוני? מה זה?"
"ברווז ימי נדיר."
וכך הפכו יותר ויותר צפרים חובבים למומחים דווקא לסוג זה של
ברווז והיו מתקבצים בחבורות גדולות לצפות בג'ורג'. ג'ורג' צף
לו על הגב, מחשב מה לעשות "לאירופה אני כבר לא יכול להצטרף,
לאפריקה לא אחזור לבד וכאן רודפים אחריי לכל מקום. ליד האבן -
מסתכלים, שם איפה שהאצות - מסתכלים. בכל מקום מסתכלים עליי
ובוחנים את מעשיי. אולי מוטב שאצטרף לברווזה ההיא ואעוף
מזרחה".
עברו כמה ימים נוספים ורק גדל מספר הצופים. גם כל ניסיונותיו
של ג'ורג' לגרשם לא עלו יפה, לא תעופתו הקרובה אליהם או מפגני
האיום האימתניים שלו - קהל האנשים רק גדל. מוטב לברוח מזרחה -
ובו בלילה עף לפי עצותיה של אותה ברווזה. מהר ובחשאיות גמורה
נחת בבריכות בית שאן ונרדם.
כשהתעורר לא הצליח להצביע על השינוי המדויק בסביבתו. "כאילו
המים מתוקים", אמר. הוא גמע מעט מהמים וירק אותם מהר. "כן, הם
לא מלוחים". עכשיו ניסה שוב, ובלע כמות גדולה יותר של מים. דג
קטן עבר לידו. חטף אותו וקר: א"הדגים כאן מתוקים". עד מהרה
התחבב על כל יושבי הבריכה. היו אוכלים דגים, משתעשעים, אוכלים
אצות ומדברים.
"איך ברווז ראש חום כמוך מגיע לכאן?" היו שואלים אותו.
"לי זה נראה די טבעי."
"אתה יודע כמה נדיר זה ברווז ראש חום?"
"אני ראיתי אלפים."
"אה."
"מאות."
"אתה משם."
"בסדר."
"זה למה אתה נדיר."
וכשזו השיחה - סימן שאין בעיות. לפחות לזמן קצר, אותם טרחנים
לא יניחו למרגון בינוני להיחלץ בקלות. איתרוהו שוב וכעת
שלושים חובבים חונים בשולי הבריכה. "מרגון בינוני ועוד בבריכת
מים מתוקים", ואיזה ילד אומר שצריך להטביע אותו וכולם צוחקים.
"פשוט תתעלם", אמר לו שחף שמוט כתפיים, "אל תתייחס אליהם ולאט
לאט הם ייעלמו. פשוט תהיה משעמם".
וכך עוברים הימים ולא ברור מה יעלה באחריתו של ג'ורג' שלנו.
האם ינסה לפגוש את להקתו בחורף הקרוב? האם, בכלל, ברצונו
להצטרף אליהם? ואולי ברצונו לשכנעם להצטרף אליו? ומה תאמר
אמו? ומה תאמר שאר הלהקה? אולי יישאר בבריכות הדגים עם חבריו
החדשים. ומה בעניין המטרידים, שאמנם פוחתים אך עדיין באים? כל
כך הרבה דאגות בראשו של ברווז ראש חום אחד ולא תזיק טיפת מזל.