בוא אהוב ואספר לך את שעל ליבי...
בערוב ימי החלטתי, שאין עוד מה לומר - עתיד.
יש לקרוא עבר.
בימי צעירותי גמעתי אלפי אהבות דמיוניות, אף אחת לא התממשה כפי
שציפיתי, אשליות, חלומות, גבישי ההגשמה רק כמסו יותר ויותר. גם
אם אומר שהוא בא ביום בהיר והאיר את הכל אשקר. כלום לא קרה לי
בחיי, הכל נמשך, הכל נמתח - איטי - חסר כל בהירות. חייתי תמיד
במן אפלוליות מוזרה.
אף פעם לא היה - הוא. תמיד קיוויתי, אך - לעולם לא.
ולכן, אהוב בערוב ימי החלטתי לספר, שלא כדאי לממש את כל הימים
שניתנו בחיי דממה וצייה. אם לא מיצית עזוב! גש הלום איתי לתוך
המוות... שם מחכה אולי האור.