מבעד לטי שטו ש  הכדורים
אני מבחינה
במחשבות העבר המדויקות
שלי
קוביות קרח צפות במרק סמיך ורותח של סרוטונין

קשה להגות מילים בשכיבה
כשהעיניים הפקוחות
עצומות

אנחות
נפלטות בקלות יתרה

עכשיו נעים לי בעור שלא מרגיש שלי יותר

האורות בחלונות הבתים שמאכלסים את מוחי
כבים
האנשים הקטנים הולכים לישון עכשיו
דממה של ליל כחולה שחורה
מציינת לי את סיום המשפט (כאן)

החדות של ההווה
הוא
שנשכח ממני
דוקרת אותי בצידי הרקה
אגלים של איכפתיות
נ
ו
ז
ל
י
ת
זולגים בעדינות הרחק
מעורי ה ר פ ו י

במיטה
כשאני כותבת לכם על
האני החדשה המסוממת
כמעט הייתי רוצה ש
תימחו את הריר מקצה פי הפע ור באדישות
שהקיטש ימתיק את הכל בסוף