ישבתי על המדף והתבוננתי בחדר העמום
נורא רציתי לשלוח אצבע אל המנורה וללחוץ על המתג...
אבל זה...כל כך....
כל כך....
           כל כך רחוק!
ואני כל כך...כל כך....
                          כל כך קטנה!
בסוף אזרתי אומץ וביצעתי קפיצה מרהיבה מהמדף אל כיוון הרצפה
ספרתי משבצות וניסיתי לדרוך על הקווים, היבעתי גם כמה משאלות
בלב, מה יהיה אם אני אפול או לא אצליח,
ואז כמובן שלא הצלחתי דאגתי להזכיר לעצמי בלב שזה סתם שטויות,
ואני עדיין לא מבינה את עצמי איך אני מאמינה לכאלו שטויות!
כשהגעתי למשבצת הנכונה קפצתי וקפצתי!
כל כך גבוה! הייתי בטוחה שתיכף אקטוף לעצמי את הירח!
אבל למתג לא הצלחתי להגיע...
לפתע הדלת נפתחה, מיהרתי להתחבא מתחת לשולחן, רגליי היחפות על
הרצפה נשמעו כמו עקצוצים קטנים, אבל לי זה נשמע כמו דפיקות
חזקות על מתכת חלולה.
הגעתי למקום מסתור מאחוריי רגל השולחן, הצצתי ממש ממש בזהירות
לכיוון הדלת, ראית זוג נעליים גדולות! וואו! עצומות!
הן התקרבו ונפלו במהירות על הספה שממול השולחן, התחלתי להתקרב
לכיוון אחת הנעליים...לפתע יד ענקית הרימה אותי, התחלתי לצרוח!
ולצרוח! מה קורה פה? אני תיכף אעוף! והכנפיים שלי...כבר לא
במצב טוב לאחרונה מכל האבק שהסתדר עליהן בשורות יפות מכל השנים
על המדף המחורבן ההוא...
"איך הגעת לפה? מה ריחפת לך בחדר"? ואז נשמח צחוק עז
ומתגלגל...
"וואו, מאז שאני לבד אני ממש מבדר את עצמי ברגעים שכאלה..."

...
מי זה?
ומה הוא רוצה?
לא! אל תעשה את זה! התחלתי לצעוק בכל כוחי שראיתי  את עצמי
מתקרבת לכיוון המדף כלואה בתוך היד העצומה.
"ושלא תזוזי מפה יותר שמעת?" שוב נשארתי לבד
התבוננתי שוב בחדר העמום...וכל כך רציתי להגיע אל המתג, אבל
אני כל כך...כל כך קטנה לאחרונה...והכנפיים שלי מלאות אבק...
התבוננתי בחלון וראיתי עולם גדול מלא צבעים וריחות...
אבל אני...אני קטנה מדי...