"חומוס צ'יפס סלט", הוא שאל אותי?
ואני בכלל עופפתי לי..
יש לי את החבר הכי חמוד בעולם, שהיום הפתיע אותי בצורה הכי
מדהימה שאפשר.
אמרתי לו כן, למרות שאני שונאת חומוס, אבל בכלל לא שמתי לב
לזה.
לקחתי את הפיתה עם הפלאפל, נתתי למוכר שטר של 20, לא היה איכפת
לי מהעודף, והילכתי לי ברחובות ת"א עם חיוך מאוזן לאוזן על
הפרצוף.
הייתי כ"כ מאושרת.
באותו יום היה לי המבחן בגרות הראשון שלי.
היסטוריה. זה היה ממש קשה.
איך שאני יוצאת מהכיתה, מתה כבר להתקשר אליו, ולספר לו, שהלך
די בסדר, וחשבתי עליו כל המבחן, ובא לי כבר לראות אותו היום
אחרי העבודה שלו ולחבק אותו ולנשק אותו!, אני רואה את הבנאדם
המושלם הזה עומד שם, מחוץ לכיתה שלי, עם השוקולד שאני הכי
אוהבת, נשען על העמוד, ומחייך, את החיוך הכי מתוק בעולם, שממיס
אותי, בשנייה.
ובורחת לי צעקה, ומגרשים אותי מהמסדרון, ואני מחבקת אותו כ"כ,
כי הוא בדיוק מה שאני צריכה עכשיו!
הסם הזה שלי, שפותר לי את כל הבעיות בחיים, ועושה אותי הכי
שמחה שאפשר.
אני עושה פיפי הכי מהר שאפשר, ויוצאת שוב, לחבק אותו, ולא
לעזוב לנצח!
אוכלת את השוקולד הזה ביתר עונג, ופשוט נהנית להסתכל עליו
ולהסתכל.
הוא אומר לי שהוא בא רק לראות אותי קצת, ושהוא חייב תיכף לעוף
לעבודה, אבל נפגשים ישר אחרי, כמו שקבענו, ליד השניצליה,
והולכים אליו הבייתה, לארוחת ערב רומנטית.
ההורים שלו טסו לסופשבוע בפראג, ואני הולכת אליו הבייתה.
אני חושבת על זה כבר כל השבוע. הערב, אני אשכב איתו. זה בטוח.
אנחנו ביחד כבר 4 חודשים, ואין לי ספק שאני אוהבת אותו ומאוהבת
בו מעל הראש, וגם שהוא מרגיש ככה כלפיי.
אני ממש מתרגשת, ולובשת את הסט של התחתונים והחזייה האדומים
והסקסיים שקיבלתי ליומולדת מחברות שלי, ששמרתי, לאירוע מיוחד.

נפגשנו בפלאפליה הזו. המוכר הכין לשנינו במקביל, ושאל "חומוס
צ'יפס  סלט" ושנינו ענינו ביחד "לי, בלי חומוס". הסתכלנו אחד
על השנייה ישר לתוך העיניים, ואז הוא חייך אליי בפעם הראשונה
את החיוך הזה,
חייכתיי בחזרה, וכששאל אם נשב ביחד לאכול לא היה לי שמץ של ספק
בתשובה: "כן!", עניתי בהתרגשות, ומיד ריסנתי את עצמי; "הממ אני
מניחה שכן, למה לא?", ושוב חייכתי.
ישבנו, ומהר מאוד גיליתי, שגם לו, כמוני, אין בעיה לדבר
ולהיפתח.
בפיתה כמעט ולא נגענו. דיברנו בערך 3 שעות, ואז הוא ליווה אותי
הבייתה.
נתתי לו את מספר הטלפון, והוא הבטיח, שיתקשר מחר, ושהוא לא כמו
רוב הבנים שמתקשרים אחרי שבוע.
ואכן, הוא התקשר למחרת. ודיברנו עוד ועוד, מגלים כ"כ הרבה
תחומי עניין משותפים.
קבענו ללכת לשבת איפשהוא בשישי, לאכול או לשתות משהו, ולדבר.
ואז, נשיקה.. זו הייתה אחת מאותן הנשיקות הקסומות האלו, כמו
שתמיד מדמיינים. ומאז, אנחנו יחד..
ואני נהייתי הבנאדם הכי שמח בעולם, הכל נראה לי פשוט, ושתמיד
יהיה בסדר, וטוב.
הפלאפליה הפכה למקום שבו אכלנו את רוב ארוחות הצהריים שבהן
החלטנו לאכול בחוץ, ובכל פעם, מי שהזמין, אמר למוכר בחיוך
ענקי, שתי מנות, בלי חומוס.

התעוררתי מנמנום קל, התקלחתי, ולבשתי את הסט האדום. פיזרתי על
גופי את הבושם שהוא הכי אוהב, ואספתי את השיער הדוק הדוק, כי
הוא אומר שהכי יפה לי ככה, למרות שאני מעדיפה את השיער פזור.
פחות חושף.
כבר 8, ואני יוצאת מהבית. עוברת ליד הפלאפליה, כשחיוך עולה על
פניי, וחושבת על זה שחוץ מהשוקולד לא אכלתי כלום היום, ואני די
רעבה, ואני לא ממש אוכל אצלו בבית הערב..
אז עצרתי לקנות פלאפל.
"חומוס צ'יפס סלט", הוא שאל אותי?
ואני בכלל עופפתי לי.. יש לי את החבר הכי חמוד בעולם, שהיום
הפתיע אותי בצורה הכי מדהימה בעולם..
הולכת אליו, חושבת עליו, לא מצליחה לאכול ולא רוצה לנשק אותו
עם טעם של פלאפל בפה..
אחרי 10 דקות ופיתה שלמה ביד, הגעתי לשניצליה.
הוא עמד בחוץ וחיכה לי.
נשיקה מתוקה, מחייכת, כמו תמיד, ואז הוא הסתכל על הפיתה, "בלי
חומוס, נכון?", מחייך, "איזו מתוקה, אבל רק ביס או שניים.."
עברנו את הכביש לכיוון הבית שלו, ואחרי שני ביסים הוא שואל
אותי;
"את בטוחה שבלי חומוס?"
"בטוחה, בטוחה"
"כי, הטעם הזה קצת מוזר לי.."
"בטוחה, אולי זה הטחינה"
"סומך עלייך", הוא חייך ולקח עוד ביס רעב.
נכנסנו למעלית, והוא שאל אותי למה באמת אני לא אוכלת חומוס,
עניתי שפשוט לא אוהבת.
הוא אמר שכשהיה ממש קטן, אכל את זה פעם, וגילו שהוא אלרגי לזה
בצורה חריפה, ומאז הוא לא נוגע בזה.
הוא לא זוכר את הטעם, אבל תמיד זוכר לבקש בלי חומוס.
נכנסנו אליו הבייתה, והייתי מוקסמת.
הסלון כולו היה מלא בנרות, ורדים וריח מיוחד של קטורת.
הסתובבתי אליו, רוצה להפיל אותו לריצפה, ולשכב איתו ברגע זה,
מלאה באהבתי אליו,
ועוד לפני שהספקתי, נפל על הריצפה, והתחיל לפרפר.