יכולתי לחשוב 1000 פעם אם לעשות את הצעד הזה. יכולתי להיות
כרגע במצב אחר, אולי יותר מחויך, או.. יותר מאוכזב ושונא את
עצמי. יכולתי שלא לשבת כאן, מול התמונה של האישה שלי ולבהות,
יכולתי במקום זה לצאת עם חברים ולבלות..
יכולתי שלא להכיר את אהבת חיי.
יכולתי להמשיך בחיי, בלי שאת- ילדה, תהיי שלי, ותנסי לנבור
בפצעים הכי עמוקים בחיי.
אך כך רצה הגורל, ופגשתי אותה באותו יום גשום.

באותו יום גשום, היא עמדה שם לבד, ליד המרפאה היחידה באזור,
אישה רזה, בשנות ה-20 לחייה, יפה...  היא עמדה והביטה לשמיים,
בין הטיפות, והטיפות ירדו על פניה כמו דמעות, והיא חיבקה את
עצמה אז בגשם וחיכתה.
הוא התקרב אליה כשמטריה מגנה עליו.
"הגשם לא יפסק בקרוב, אם לזה את מחכה" היא חייכה מבין דמעות
הגשם.
"אני יודעת, יום גשום היום. קר."
הוא הניח את המטריה עליה "תודה" היא אמרה "אבל אין צורך, זה רק
גשם, ואני לא עשויה מסוכר, עוד שניה אזוז מכאן". הוא רצה לומר
לה שהיא נראית שברירית מסוכר, אך שתק.
"לא יכול לראות אותך נרטבת" הוא חייך, מנסה להשיב לפניה היפות
את החיוך.
"שוב תודה, אבל הנה- אני מתקדמת למקום מוגן יותר,תודה" קולה
נשמע כמו מנגינה ערבה לאוזן, אך קרירה.
"חיכית למישהו?" הוא העז להיות חצוף, סה"כ- המטריה שלו הייתה
עליה, וחוץ מזה שאין לו דבר יותר טוב לומר.
"אני מצטער על הסקרנות"
"אה, זה בסדר, לא חיכיתי לאף אדם, פשוט- סתם. והנה תודה לך,
אבל אני כבר מסודרת" הוא תהה אם היא מדברת בחרוזים בכוונה..
הם נכנסו למקום מקורה.
"נעים מאוד, דניאל" הוא אמר.
"נעים גם לי.. הו, האוטובוס שלי, אני רצה". והיא נעלמה כלא
הייתה, כמו רוח.

כמו רוח.. כך היא הייתה, אפילו את שמה לא ידעתי, אז. ועכשיו..
למה אני עדיין מרגיש כאילו לא הכרתי אותה בכלל? מין מלאך
שמשאיר את קסמיו ונעלם.
כ"כ מעט זמן היה לנו יחד, והיא הייתה בשבילי הכל. ועדיין. כל
שניה מחיי - שלה.
שמה עדיין חקוק בזיכרוני, ואין דבר שאני יכול לעשות, אני לא
יכול להחזיר את הגלגל אחורה. כי אם זה היה תלוי בי...

"אם זה היה תלוי בי, לא היית עומדת בתור שעות" הוא עזר לה
להרים את השקיות כשיצאה מהחנות "הייתי עוקף את כל התור
בשבילך".
"נחמד מצידך" היא חייכה.
"אני מצטער, אני בטח נשמע לך כמו איזה דביל, כי פשוט מוזר לי
שאנחנו נפגשים שוב, אף פעם לא ראיתי אותך ביישוב".
"עברתי לכאן לא מזמן".
"באמת? הגיוני, בעצם, זה יישוב די קטן, ואני מכיר א... אני
מדבר המון, ואני אפילו לא יודע איך קוראים לך" היא חייכה והוא
שם לב שיש לה חיוך מיוחד וביישן, כמו של ילדה שעשתה מעשה אסור,
ועיניה היו ירוקות וחודרות, גם הם הסתירו איזה סוד...

העיניים שלה... כמו גם כל ישותה, היו סוד גדול עבורי..

וחטא? הרי היא מעולם לא חטאה, היא הייתה תמימה כמו ילדה נקיה
מכל מעשה אסור.. ואני.. כל כך הרבה מחשבות אסורות היו לי
לגביה.. איך זה נגמר,לכל הרוחות?? איך נתתי לה לחמוק ככה
מידיי? הרי אהבתי אותה כ"כ.. ונועדנו להיות  יחד. ליצור מן
אופטימיות מושלמת, מן ציור אידילי..

ציור אידילי.. כמו בחור ובחורה שמטיילים על רקע השקיעה.
זה מה שקרה כששאל אותה לשמה בשלישית.
"אנחנו נתקלים שוב אחד בשני, באמצע שום מקום. ועדיין- אינני
יודע את שמך"
"זה לא שום מקום, להפך.. זה מרכז העולם".
כל נקודה ביקום היא מרכז העולם." הוא אמר, מתכנן דרך שונה
להתקיף...
"זוהי נקודה קצת מפולספת, אני חייבת לציין" הוא חייך,
היא אמרה מפולספת..

"אולי, אני מן אדם כזה..."
"מפולסף?"
"או שכן או שלא..." הוא ענה, והיא חייכה.

"מה אתה עושה פה?" היא שאלה.
היא יוזמת, אה, סוף סוף.
"זה הבית השני שלי..."הוא ניסה את הדרך המסתורית שלה לדבר.
"באמת? כנראה בגלל  זה אף פעם לא נפגשנו, הים הוא הבית הראשון
שלי, בכל אופן.. היה. עכשיו הוא ביתי השני, לכן נפגשנו..."
"והבית הראשון? איפה הוא?"
"בית קצת פחות הכל. בית קצת יותר מציאותי.."
"גרה לבד? " על מה היא מדברת????
"אין לי תשובה מספיק טובה בשביל זה, אבל.. כן, יש לי את הלבד
שלי.."
"אהה. את שמה לב שאנחנו מדברים ברמזים. במין שיר שכזה"
"אההם... יש שם לשיר הזה?"
"שמך, זה השם של השיר"
"אנחנו קיצ'יים למדי היום, לא?"
היי, את התחלת! הוא חשב.
"זו האווירה"

האווירה ששררה ביננו היתה תמיד שונה, מיוחדת, סביבנו היתה
תמיד הילה של ייחוד. של שיר.
כל השירים בעולם לא יוכלו להגיע לרמה שלנו, או להמחיש אהבה כמו
שלנו... אני הייתי שלה היא שלי, בפשטות.
ורק השם שלה....

"היי, ילדה" הוא צעק לה כשהתרחקה "לא אמרת לי עדיין איך קוראים
לך"
היא חייכה.
"נעמה".
"נעמה..." הוא גלגל את השם על לשונו.
"את רואה, לא קרה שום דבר כשאמרת איך קוראים לך.. וכל הזמן
התחמקת מתשובה."
"השם שלי, סתם רגיל, אין לו משמעות מיוחדת, חוץ מאשר למי שירצה
שתהיה משמעות. ואז- זה לא משנה אם היו קוראים לי אפילו..
זרובבלה. זה מעבר לזה".
"זרובבלה...??? לאאאאא...השם הזה לא מתאים לך".

אני מחייך לעצמי עכשיו, נעמה.
היא היתה כזאת.. אחרת.
היא היתה החכמה, אני הבור.
היא היפה.. אני החיה.
הייתי כ"כ מגושם לידה, אף אחד בעולם לא היה יכול לעמוד לידה
ולהיות טוב ממנה, ומכל האנשים בעולם.. היא בחרה בי.
זה הפך אותי למאושר באדם.
היא לימדה אותי להסתכל על הדברים בצורה אחרת. אני הייתי יותר
מציאותי, כמו כל הבנים בעולם, עם הרצונות שלהם...

אבל תמיד הסתכלתי מרחוק.
על הטוהר שלה...
היא תמיד חיה לה בתוך תמונה. כאילו כל רגע אפשר לבוא ולמחוק,
או להוסיף...
והיא ציירה .

הוא עבר שם, במקרה. טוב, לא במקרה, הוא קיווה לפגוש אותה.
והיא היתה שם.
עם הגב אליו, ועם הפנים לים.
אוחזת בעפרון וגיליונות לבנים.
הוא ניסה להתקרב ולראות מה היא מציירת.
והיא בטבעיות, גלגלה את הגיליונות והכניסה לתיק.
"היי."  הוא אמר.
"היי..."
"מציירת?"
"כמו כולם..."
היא נעמדה מולו.
"מה אתה אוהב לעשות?" היא שאלה.
"הכל."
"כן.. אבל מה באמת??"
הוא לא חשב על זה מעולם..
"מממ.. לנגן, אני משער, אני אוהב לנגן"
היא אהבה את התשובה.
"מה אתה מנגן..."
"הכל, מה את אוהבת?"
"לאהוב"

לאהוב... היא באמת ידעה לאהוב, עם כל הלב ועם כל הנשמה.
יכולתי לראות עליה תמיד מה היא מרגישה כלפי, כיון והייתה לה
רק הרגשה אחת.
היא אהבה אותי, ולא חדלה לומר לי זאת. בדרכה שלה...
היא מעולם לא אמרה זאת מפורשות, הרי כל חייה היו חידה.
כל חיינו יחד היו מלאים מסתורין, כל חיינו יחד היו מלאים
ברגעים מופלאים.
כמו אותו הרגע שהיא סיפרה לי על עברה..

"העבר שלי?" היא לחשה.
הם ישבו יחד מול הים, הבית שלהם..
"העבר שלי עבר... הוא עבר כמו של כולם. משפחה, חברים.. הכי
רגיל שאפשר"
"לא מאמין לך" הוא סנט בה, "אם זה כך איך זה שאת כזו מיוחדת?"
היא חייכה, והוא נמס.
"כולם מיוחדים, ולכל אחד יש את הסיבות שלו להיות מיוחד. כל אחד
רוצה להגשים חלום פרטי משלו, מה שהופך אותו למיוחד, אין את
אותם החלומות לאף אחד.. וזה הייחוד"
"מה החלום שלך?"
"יש חלומות כאלו שנועדו רק שיחלמו עליהם..."
היא חייכה ואז קמה.
"מתחיל להיות לי קצת קריר, ואני די עייפה"
"לא סיפרת לי כלום"
"דניאל.. " היא נאנחה.
"אין לי מה לספר, באמת באמת... אני האדם הכי בנאלי בעולם"
"תני לי להחליט" הוא אחז בידה.
"לא". היא לחשה ומיהרה להתרחק.


לא??? הייתי אז המום מתשובתה, אולי הייתי צריך לרדוף אחריה
אז.. אני לא יודע, אבל לא ידעתי איך לנהוג בנערה הזו...כל דבר
בה היה כ"כ לא רגיל. תמיד חשבתי שלא הייתי ראוי לה... אך אני
יודע שגרמתי לה אושר. המעט שיכולתי לעשות בשבילה..
מאותו יום אחרון, לא ראיתי אותה זמן די ממושך, ולבי נשבר, איך
היא יכלה להיעלם לי כך??? היא תמיד נעלמת, לא מסוגלת להישאר
במקום אחד. חייבת למצוא בדידות.
מעולם לא חשתי לב שבור, מעולם לא חשתי כזה חושך. באצבעות
עדינות היא חפרה בי בור שלעולם לא אצליח לסגור...

הוא התלבש ויצא מביתו, שוב לעבר הים, בתקווה לפגוש את יפתו,
ידיו בכיסים, בזמזום מתמשך, אולי היום היא תהיה שם, אולי הפעם
היא תוותר, הוא הסתובב באיזור כמה דקות, מחפש. עד כדי ייאוש,
היא לא הייתה שם, הוא חשש שמא היא עזבה. לאחר כשעה הוא חזר
הביתה, ידיו בכיסיו, בלי שום שיר מזדמזם, בלי שום ניגון או
שמחה,סתם קרירות מיואשת.
הוא הגיע לביתו וראה אור בחדר המדרגות, הוא התקרב בחשש וראה
אותה יושבת שם.
"עכשיו אני מבין מאיפה בא האור."
היא חייכה. "לא ראיתי אותך הרבה זמן"
"אני יודע" הוא פתח את הדלת ורמז לה להיכנס, היא נשארה
במקומה.
הוא הסתכל עליה בשאלה ואז התיישב לידה.
"הפתעת אותי.."
"לא התכוונתי... אני... רציתי.." היא נכנסה בתוך עצמה.
"אל תפסיקי.. ספרי לי"
"אני צריכה ללכת, היה לי קר, אז נכנסתי לכאן, מצטערת, היה נחמד
לראות אותך".
הוא לא הבין.
"קרה משהו, אני יודע. ספרי לי, אל תברחי ממני"
הוא לא רצה שתלך, הוא הרגיש שלא תהיינה לו עוד הזדמנויות.
"נעמה.."

כשאמרתי את שמה, היא כאילו נתרצתה, היה בשמה משהו מיוחד. היה
בה משהו מיוחד. והיא רצתה לשתף אותי בעצמה. כ"כ רעדתי אז. כ"כ
צמאתי לדעת. כ"כ רציתי להיות שותף בסודה, שותף ביישותה, בסיבה
לקיומה. רציתי להיות הסיבה לקיומה. רציתי ורציתי, והיא המעיטה
בדיבור, חוץ מאותו יום בו ישבה בחדר המדרגות, ולאחר מכן על
הספה בביתי.

היא ישבה שם, פחדה מעט להיכנס, פחדה להכניס אותו לסודה, פחדה
לספר. והוא מזג לה כוס שוקו חם וישב למולה. היא עצמה עיניים
לשניה ואז דברה.
"אני לא יודעת איך להתחיל.. בעצם, את ההתחלה אני יודעת.. לא מה
יקרה אח"כ.. אז אני אספר לך את ההתחלה, ואם תרגיש שאתה לא.."
"ש... " הוא היסה אותה "אין דבר שלא ארצה לשמוע"
היא חייכה את חיוכה המתוק.
"תודה..
נולדתי בצפון, בת יחידה, להורים מיוחדים. לפני..."היא נשכה את
שפתיה, כאילו חושבת, סופרת. "לפני 4 שנים הם הלכו, בלי סיבה
נראית לעין, שניהם, בתוך מסך של עשן, ואני יצאתי משם, נושמת
בקושי.. אח"כ היו כל מיני סיפורים וסיבות והסברים, אבל אף אחד
מהם לא החזיר לי אתם בחזרה, נשארתי לי לבד..
עזבתי את המקום, לא יכלתי לשאת את הזיכרון, את הכאב, המבטים,
האשמה, הלכתי משם, וחיפשתי לי מקום חדש.
כנראה כשאדם מתחיל לפול, הוא לא קם יותר, הוא נופל ונופל. ולא
היה אף אחד שיתפוס לי את היד וימנע את כל זה..

לו רק יכלתי אני להיות זה שימנע, לו יכולתי לפגוש אותה לפני 4
שנים, לפני 20 שנה, לו יכלתי למלא את חיי בעצם קיומה, ואני רק
פספסתי אותה, רוב חייה היו בלעדי, ולא יכולתי לשנות זאת, וגם
אז, כשנראתה כה שברירית, ועם זאת יציבה, לא ידעתי איך להושיט
את ידי, איך למשוך אותה מתוך אותו סיפור מהופנט, היא לא הפסיקה
לספר, ואני לא יכלתי להפסיק לשמוע, לא שאלתי שאלות, והיא זרמה
וזרמה, כאילו רצתה כל הזמן להוציא הכל.
היא ספרה לי על המקומות בהם הייתה, על האנשים שלא קיבלו אותה
בגלל מוזרותה- ייחודה, על הימים שעברה, על הדברים שאמרה, על
התמונות, הקשיים, על ניצוצות של שמחה לפעמים, ועל איך היא
הגיעה אליי..

"ואז אתה.." היא חייכה אליו.
"מתערב לי בחיים.. מבלבל אותי. מסתכל עליי אחרת, חושב עליי
אחרת.. ואני.. משתגעת, רציתי לעזוב גם את המקום הזה, ולכן
הלכתי, לא רציתי לערב מישהו בחיי, לא רציתי שלמישהו יכאב
בגללי, אז הלכתי.."
הוא התיישב לידה.
"וחזרת" הוא אמר , כ"כ רוצה לאחוז בידה.
"וחזרתי.. כי לא הצלחתי אחרת, רציתי לספר לך עליי, לשתף."
"אני שמח שהחלטת כך.. אני לא רוצה שתלכי, היה לי עצוב כשהלכת,
היה לי חסר כ"כ."
היא הסתכלה עליו, ודמעות עמדו בעיניה היפות.
"אני אגואיסטית נורא"
הוא אחז בידה, והיא נרעדה קלות.
"איך את יכולה להיות אגואיסטית? את לא מסוגלת.. אבל די עכשיו,
בואי נדבר על דברים שמחים"
"עוד דבר אחד.." היא לחשה.
"חבק אותי" והוא חיבק אותה.

הלב שלי נפל, אני מודה, להרגיש את השבריריות הזאת תחת ידיי,
את היופי המתוק הזה, לא האמנתי, רציתי לצבוט את עצמי, לא
יכולתי לעשות זאת כי ידיי היו צמודות בדבקות לגופה, מן ייאוש
כזה שהתרפא לבסוף, מן פורקן.
אני זוכר איך היא התרפקה שם, כמו ילדה קטנה, מחפשת מגן, היא
ניסתה לשאוף אויר ולהמשיך לדבר, ואני רציתי רק להישאר ככה לכל
החיים, בלי תזוזה, רק המלאך הזה בין ידיי, נראה היה לי כאילו
היא מחזיקה את לבי בין ידיה החמות, ולוחשת לו מילות אהבה,
למרות שהיא לא הוציאה מילה מפיה.
פחדתי לעזוב, אך היא הרימה את ראשה והסתכלה עליי, ואז הפילה את
לבי לרצפה.

"דניאל.. יש עוד דבר אחד, בבקשה תן לי לספר לך.
אין לי זמן.. זמני...אני שייכת ל.." היא ניסתה לדבר, והוא
היסה אותה מפוחד, רק שלא תהיה של מישהו אחר, שלא תספר לי.
היא הניחה יד על לחיו.
"אני חולה" היא לחשה.
"גם אני, חולה אהבה" הוא ניסה להפיג את המתח.
"סתם שטותי מצידי, מצטער"
היא נסתה לחייך, ואחזה בידו.
והוא לא עזב את ידה.
"ואין לי הרבה זמן"

"נלך לרופאים. נחפש, יקירה, אל תדאגי"
אני לא אפסיק לחפש!
"אין לזה מרפא. ואם ישנו מרפא אז הוא שייך לאנשים חזקים ממני,
לי אין את הכח"
"אני אהיה איתך"
"אני יודעת.
אני כ"כ יודעת, ואני עדיין מתבלבלת ביני לבין עצמי אם טוב היה
שפגשתי בך"

"אני יכול לחבק אותך שוב?" הוא שאל בדיבור שבור ומקוטע.
"רק אם תבטיח שלא תפסיק"

לא יכולתי להפסיק. חיבקתי אותה שוב ושוב, וקירבתי אותה ללבי,
שתרגיש את הפעימות, את הכאב, לא יכלתי להאמין, ידעתי שאעשה
הכל, אך היא סירבה לקבל כל עזרה, אמרה שהיא לא רוצה לסבול,
רוצה שקט ושלווה, היא לא רצתה לגרום כאב לאחרים, אך לא יכלה
לבד. ואני הייתי שם בשבילה.
כעסתי שהכל ייגמר כ"כ מהר, לא האמנתי שיתכן דבר כזה, רציתי
לצעוק שם למעלה שקיבלתי מתנה, ומתנות לא מחזירים, אבל כנראה
שמתנות מיוחדות לא נועדו להיות אצל אנשים פשוטים כמוני.
את כל הימים העברנו יחד, היא שלי ואני שלה, נוגעים, מחבקים,
מתרפקים, פוחדים.

הם שכבו יחד במיטה הגדולה, היא שכבה על חזהו והוא הקיף את גופה
בידיו, כואב את העובדה שמיום ליום הרווח בין ידיו קטן, והיא
הופכת שברירית ושקופה.
הוא לקח אותה לכל המקומות היפים, ניסה איתה כל דבר חדש, צעק
איתה, השתולל איתה, הוא דאג שתאגור כמה שיותר אושר,כמה שיותר
הנאה, שלא תתייאש, שתישאר שם. העיקר שתישאר.

"נלך היום לים?" הוא שאל אותה "מצאתי שם מקום נסתר, בין סלעים
והמון שמש"
"היום לא.." היא לחשה.
"היום אני רוצה שנלך לים אחר"
"לאיזה ים, אהובתי?"
היא בקשה ממנו שיביא את בלוק -הציור שלה ועפרון.
"שב כאן מולי.." היא לחשה.
"אל תהיה עצוב" היא אמרה לנוכח הכאב שראתה בפניו.
"אני רוצה אותך מחייך" הוא חייך ועיניו נשארו עצובות. והיא
ציירה אותו.

באותם רגעים כשהיא ציירה אותי, לא יכולתי להחזיק את עצמי,
כמעט ונפלתי חסר אונים וכוח, ידעתי שהיא מציירת כדי לא לשכוח
אותי, לזכור ולדעת כל פרט בפניי, כל נקודה וכל קמט.. ופניי היו
מלאים אז קמטים של עצבות. והיא חייכה לנוכח כל קו שיצרה..
כ"כ רציתי שהיא תסיים, ואני אוכל לראות סוף סוף איך אני נראה
בעיניה, אך עיניה מיאנו לגלות.

"סיימת?" הוא שאל כשהניחה את הציור.
"עדיין לא. בוא לידי"
והוא בא לידה, כנוע.
"אתה אהבת חיי, אתה יודע? שש.. אל תפסיק אותי.
אם לא היית, הייתי הולכת בכאב עצום, בהרגשה של חוסר, בהרגשה של
כלום,
עכשיו אני מרגישה שמיציתי את עצמי, שחיי לא היו לשווא.
נתת לי כל כך הרבה.
אני לא רוצה שתהיה עצוב."
הוא ליטף את שערה.
"אין לי חיים בלעדייך,אהובה, אין לי כלום. מעולם לא היה לי
כלום- עד שבאת..
אל תבכי, בבקשה"
"אני לא בוכה, סתם עקצוץ לא נעים בעיניים"
הוא חיבק אותה, והיא גלגלה את הציור ושמה אותו לידה.

"אני יכול לראות?" הוא שאל, לאחר כמה דקות של רגיעה.
"כן. לא עכשיו, כשהציור יהיה גמור... תבטיח לי.."
"אני מבטיח" הוא חייך אליה.

הבטחתי לה שלא אראה את הציור, תהיתי אם אי פעם אראה אותו,
תהיתי אם זה מכוון מראש, אך כיבדתי את בקשתה, האמנתי שזו הדרך
בה היא רואה אותי, איך אני -בשבילה, וכנראה זה דבר שלא נועד
למראה בני אנוש.

"תאהב אותי" היא לחשה.
"אני אוהב אותך"

מעולם עד אותו רגע לא עשינו אהבה,מעולם עד לאותו הרגע לא
נשקנו אחת לשניה ברעבתנות. הכל היה מלא ברוך, בחיבוקים,
בנשיקות קטנות כאלו של אהבה, ובאותו רגע, הרגשתי מוזר לגעת
בגופה, רעדתי בכל גופי, והיא חייכה והתמלאה אושר לנוכח המגע..


והם עשו אהבה. כמו שרק אוהבים יכולים לעשות. כמו שרק אוהבים
שזמנם יחד הוא זמן שאול יכולים לעשות. הם אהבו במשך כמה ימים
ולילות. אהבו עד.. עד הסוף.