אחד

הכל אחד. הכל אותו דבר. הכל אחד.  -השניות חלפו,  האפקט נמשך.
הכל אחד... -הד, ועוד פעם.
הכל אחד. כולם מתכונים לאחד. כולם מתכונים לאותו דבר. -שקט
ארוך. ארוך...
השכן מהדלת ממול, האיש בשוק עם הדעות הקולניות שלו, ראש הממשלה
בנאומים שלו, כולם רוצים, כולם מתכונים לאותו דבר, לאחד...
דידי ישב בסלון בעינים עצומות, מעסה באצבעות יד שמאל את גשר
האף בתנועות סיבוביות, קצובות, השעה היתה כמעט שלש בלילה. הוא
פתח עינים וראה מולו מטבח.
המקרר והקומקום החשמלי, כל קופסאות הקורנפלקס שעל המקרר עם כל
האותיות שכתובות עליהן וצילומי הצבע, התנור, המיקרוגל, בננות
בקערה - הכל אחד. ממקום אחד הגיעו ולמקום אחד הולכים.
יפה.
הדתיים עם התורה שלהם והפלגים שלהם עם המחלוקות שלהם והחילונים
עם כל הרעש והטענות והלחצים והפוליטיקה - כולם מתכונים לאחד.
יקח זמן להסביר לכל אחד איפה מה שהוא אומר משתלב עם הכל ואיך
כולם צודקים, המון זמן, הרבה יותר מתקופת חיים אחת - אבל אז זה
יהיה מובן והכל יהיה אחד. דידי הבין את זה, הוא יכול היה
להסביר להם, הוא רואה הכל, הוא מכיר הכל, הכל אחד.
כל ההתפרטויות וההתגונויות, הרסיסים שנמצאים בכל מקום, אפשר
להראות איך ששום דבר לא סותר שום דבר אחר. הרמוניה. הכל אחד.
המחשבה מלאה את מוחו, הוא ישב. שום סיגריה לא חרכה את אצבעותיו
אבל הזמן חלף. לא היתה כל תזוזה בחדר, לא היה שם אף אחד מלבדו,
מחוגי השעון במטבח תקתקו.
המחשבה צפה חסרת משקל, היא גדלה וגדלה ומלאה ומלאה, דידי התמלא
ממנה. משהו בו ידע שמחר הוא יקום וימשיך לעשות את אותם דברים -
לעבוד וללמוד, לדבר עם אנשים, לקנות דברים, לצחוק לבכות לנגן
ולראות טלויזיה, אבל עכשיו היתה המחשבה, המחשבה שהכל אחד - כל
התנועות כולן, העבר ההווה והעתיד, הכל היה אחד, אין שום דבר
שיכול לשנות את זה כי הכל אחד. לא משנה מה יהיה, אי-אפשר לעשות
אחרת, זה הכל.
עיניו נעצמו מאליהן, דידי היה עיף, הוא קם והכין לו תה קמומיל
ובחש בו שתי כפיות דבש-פרחי-בר-בלתי-מחומם, הוא חזר לשבת. שום
דבר לא שינה באותו רגע ואותו רגע היה הכל באותו רגע. הרגע
נמשך, הזמן הוסיף לחלוף.
אין מה לעשות, אין איך להשפיע, אין סיבה, הכל אחד, היה אחד
ויהיה אחד. באמצע יש רק התפרטות, התרחבות, שינוי צורה. אין טעם
לכעוס, להתפעל, בסוף הכל... דידי רצה ללכת למיטה לישון, הוא
ידע שהוא לא ירדם עכשיו גם אם ינסה למרות שהיה עיף מאד. גם
הדבש הוא אחד, חשב,-המתיקות..
מבעד לכוס צרב חם התה את פנים כפות ידיו.
הוא היה מוקסם, המחשבה שבתה אותו, באיזהשהו מקום רחוק הוא חשב
על השאר, על החוץ מזה. הוא ידע שמחר שוב תשאל אותו האשה שגר
איתה בבית מה הוא חושב לעשות, ובקולה יהיו מעט רוגז ומעט יותר
דאגה ונסיון להסתיר את שניהם - נסיון שנועד מראש לכשלון -
ושהוא יענה את אותה תשובה שענה אתמול ושלשום וביום שקדם לו.הוא
ידע שלא תמיד ולא לעד ושאי-אפשר ככה, הוא ידע הכל. הוא הבין.
כמה אנשים מבינים מה שהוא מבין, באותה חדות, באותו עומק?
הוא היה לבד, באמצע הלילה, ליד השולחן בסלון. הוא חשב.
הוא גמר את התה והניח את הספל בכיור, השעון התקרב לארבע. הוא
ירד במדרגות לחדר שלו, עיניו כבדות.
משך דקה, ששים שניות ארוכות, התלבט אם יש לו כח להתקלח עכשיו
( צריכים להיות מים חמים ) או לדחות את זה למחר.
הוא עמד במסדרון הקר, חושב, מתלבט.
השעון בקומה למטה תקתק ותקתק, השניות של חייו חלפו.  
הוא החליט.