היא עמדה בתחנת אוטובוס פעם ראשונה שראיתי אותה.
היו לה עיניים נוצצות נוצצות, אתה מסתכל ומסתנוור אחושרמוטה.
היא חייכה אליי חיוך כזה חיוך ענק. עצום.
כאילו כל העולם יכול להיכנס לה בתוך החיוך הזה.
וכמה תמימה וכמה טהורה היא נראתה באותו הרגע..
כמו מלאך שבא לשליחות מיוחדת, כזאת שאלוהים נותן רק לאנשים עם
עיניים בוהקות וחיוך לבן.
לא הייתה לה שום סיבה.
זה לא שרצתי את כל הרחוב בשביל לעצור את האוטובוס שהנהג לא
יסע בלי שהיא תעלה, וזה לא שהזהרתי אותה שלא תדרוך על חרא
שמונח 2 סנטימטר מהמגף שלה או שסתם הצעתי לה סיגריה.
פשוט עמדתי שם בתוך השלולית, כמו אידיוט, מהופנט.
ורק בגלל חיוך.
אני לוקח עוד ביס מהשווארמה וכל הטחינה נוטפת לי על הסנטר
והחולצה, כמו תינוק שמחכה שאמא שלו תנגב לו ת'פרצוף עם מטלית
לחה וקרירה.
ושוב פעם אני מוצא את עצמי בסרטים... באים לי פלאשבקים.
אנחנו אוחזים ידיים, אנחנו יושבים על הספה ושותקים, אנחנו
מתנשקים, אנחנו ליד פסל החירות, אנחנו אוכלים, אנחנו משכירים
סרט, אנחנו רבים, אנחנו מזדיינים.
וזה בא והולך בשנייה.
כאילו אתה מחזיק משהו כל כך חזק באגרוף וכשהיד נפתחת כמו פרח
אתה מגלה שאין שום צוף,
וכל מה שנשאר לך זה ריק אחד גדול, וזיעה ביד.
ואיך אתה עם מישהו כל כך הרבה זמן, הוא כבר השגרה שלך.
כמו תמונה שתלויה על הקיר בסלון כבר שנים ואף אחד לא נוגע בה.
לא חושב להוריד, גם לא חושב להשאיר. כולה מכוסה באבק, היא
פשוט שם, כי אין טעם לשנות, כי כבר לא שמים לב, וחוצמזה לא
נעים... סבתא הביאה לך ליומולדת ומה זה עכשיו משנה שהיא לא
התברכה בטעם יוקרתי. זה כולה סלון.
עכשיו אני מבין כמה זאת הייתה טעות לחשוב ככה. וכמה זה מחורבן
לתת למישהו הרגשה שהנוכחות שלו ברורה מאליה.
וכמה אני בן זונה. וכמה אני אוהב אותה... אני כבר לא יכול
להסביר. אני רק חושב על זה ומתפתל, אני רק לוחש את השם שלה
וכואב לי הלב, כאילו הוא מצטמק לי פתאום.
בעיניים שלי משתקפות הדמעות שלה.
אני נזכר... איך היא לקחה את התרמיל החמוד שלה, שהיא הסתובבה
איתו על הגב כל הזמן כשהיינו בקופיפי והסתכלנו על הכוכבים, עם
מכנסיים מלאות בחול.
עכשיו הוא כבר לא חמוד אחרי שהיא לקחה אותו והלכה מכאן.
כאילו כל מה שנדרש בשביל לעזוב אותי זה רק להכניס כמה חולצות
לתרמיל עלוב ולצאת החוצה לאוויר המחניק.
והטחינה מלכלכת לי את הרולקס, אבל מה אכפת לי. אני אקח איזה
מפית אחרי שאני אגמור לשבת ולהתבכיין כאן.
למה לחזור הביתה? לא רוצה. לא מתחשק לי. כל דבר שם מזכיר לי
אותה, והריח שלה עוד באוויר.
אני אלך לתחנה ואסע לאנשהו, גם לא משנה לי לאן. שיהיה רחוק.
מתחשק לי לשכב על המדרכה בתנוחת עובר ולהתנדנד מצד לצד.
אבל יורד גשם
כמו אז, כשחייכת אליי ולא האמנתי איך חיוך יכול להיות כל כך
רחב, כאילו הרופא שיניים מתח לך אותו תמורת סכום סמלי.
קיבינימט כמה היית יפה אז.
וכל הזמן אומר לעצמי שמבפנים את באמת מכוערת
אבל אנלא אידיוט, אני יודע שאני משקר לעצמי. הסוכריה נגמרה
וההורים כבר מתעלמים כשאתה בוכה להם בסופר "תקנו ליייי".
נשאר לי רק טעם מר בפה.
את חסרה לי
פיספסתי את האוטובוס
ובא לי למות מבושה.