אני מתגעגע לסרטים הישנים
ולבתי הקולנוע שהיו פעם:
ל"בית העם" עם גדר העץ המתפרקת
שאפשרה לכל אורח "להתפלח";
למרפסת הדירה שצפתה על "גן רינה"
ושבעליה הופתעו לראות שמשפחתם מיוחסת
ויש הרבה קרובים שצופים מהמרפסת.
והתרגום לא היה בגוף הסרט אלא בצד
בכתב-יד - לעתים תואם את שנאמר
ולרוב - מקדים את המאוחר - אבל, למי
היה אכפת כי מי בכלל הבין אנגלית.
היה פער מוזר, כמו תמונה של שימפנזה,
ובתרגום נכתב: "התנשאי לי יקירתי".

ו"הגיבור" בסרט - קשוח נמרץ ומרשים,
קושר סוסו ליד בית מרזח
ושם הוא מכסח את הבריון שהתפרץ והתפרע
וזה צורח, נושא רגליו - ובורח.
והכול פורח בשחור-לבן!
ואחר-כך רואים בקתה ובה הגיבור עושה אהבה,
וגרמופון עם תקליט שחוק משמיע מוזיקה שלווה;

ושלהבת מרצדת והתמונה מתרחקת
והצופים יוצאים מהאולם למרחב, ולבם רחב.

ובעצם, במחשבה שנייה:
אני בכלל לא מתגעגע לסרטים הישנים
וגם לא לבתי הקולנוע שהיו פעם
אלא רק לימים שחלפו ואינם.