החדר היה שטוף אור פלורסנט לבן. הכל גלוי וברור מידי. דפים
רבים היו מפוזרים על השולחן של ד"ר סלומון: טפסי בדיקות
ומרשמים ריקים ללא חותמת, חוברות דקות שמסבירות על גלולה חדשה
לנערות וכרטיסי ביקור, רשימת הנשים שמגיעות הערב ופאלם פיילוט
קטן פתוח.
מעל המחשב תלויה תמונה של שני ילדים, ליד התמונה של הנכדה של
ד"ר רוזנצוויג, שחולק עם הרופא שלי את החדר.
אריאל ואני ישבנו על שני כסאות מרופדים מול השולחן, מחכים
לרופא שיצא לרגע אל הפקידה. היד החמה של אריאל כיסתה על כף היד
שלי, משחקת לעיתים ברווח שבין האצבעות הקרות. הנוכחות הרגועה
שלו לידי משרה עלי שלווה. מול רופא הנשים אני מוצאת את עצמי
לעיתים בעמדה מתגוננת, מחכה רק לרגע שבו אוכל להתעטף בבגדים
שוב ולהיות כמוהו: לבושה, מהוגנת. לקוחה ולא ילדה מפוחדת.
אריאל מאזן את הדו-קרב היום. אני והוא ביחד.
הפקידה סיימה כנראה לפטפט עם ד"ר סלומון והוא נכנס, כולו
חיוכים, חזרה אל החדר. לפני שהספיק להתיישב אל השולחן זרק
לעברי "את יכולה בינתיים להתפשט מאחורי הוילון". הבטתי באריאל,
מפגינה אי-חשק, אבל עברתי לצד השני של חדר הרופא, מסתכלת
סביבי. בוחנת את הכסא, את הנייר-בד החד פעמי שעוטף אותו, את
המכשירים. התפשטתי בזריזות, משילה מעלי ערב חורפי. תליתי על
המתלה הלבן שהיה מקובע לקיר מכנסי ג'ינס רפויים ותחתונים בצבע
תכלת.
נשארתי עם גרביים.
אבל עוד לא הכנסתי את הקרסוליים למנשאים שלהן על הכסא.
מעבר לוילון שמעתי את ד"ר סלומון מרשרש בניירות ומחליף כמה
משפטים בטון זריז עם אריאל.
ואז שמעתי את הדלת נפתחת, ונסגרת.
היה שקט.
ישבתי על קצה הכסא, רגליים משוכלות, כפות ידי מחפות על נקודת
חיבורן המבוישת, העירומה.
ראשו של אריאל פתאום הציץ.
- איפה הוא? שאלתי.
- יצא לרגע. הוא שכח לטפל בכמה טפסים בקבלה שצריך לפקסס מחר
בבוקר.
- אני בטח בין האחרונות שלו להיום. הוא יכול היה לסיים איתי
קודם.
- אני יודע מתוקה, אבל עוד מעט הוא יחזור.
עיקמתי את הפרצוף.
אריאל נכנס כולו לצד שלי של הוילון, מסתכל עלי, מחויך. כפות
ידיו החמות שוב מונחות על שלי, מסיטות לאט את המגן, את הכיסוי.

- מה אתה עושה חומד, הוא תיכף יחזור ו-
- מה את דואגת.... לחש לי, נשמע את הדלת נפתחת כשהוא ייכנס.
הוא אחז בידי, מעלה אותן למעלה, רחוק מהגוף, והוריד את ראשו
לעברי, מנשק את ערוותי הגלויה, מחכך שפתיו בעורי.
- תשכבי.
השענתי את ראשי לאחור וקרבתי את ישבני לקצה הכסא כדי שאוכל
להעלות את הרגליים למתקן. בין רגליי הפשוקות ראיתי את אריאל.
ריסים ארוכים מכסים עיניים חומות, עור בהיר, שפתיים מלאות ושתי
זרועות גבריות מלטפות את ירכי ברוך. ידיו יוצרות מעגלים
מתפשטים ומתרחבים, כמו אבן נזרקת בלב אגם, ולשונו החמה מפרידה
אט אט בין שפתי ערוותי, מוצאת את דרכה העדינה פנימה.
הצטמררתי, מרגישה את גל העונג עולה בבטני עד שמשתחרר באנחה
עמומה מפי. חלק ממני היה עדיין בכוננות. מוכן לסיים את
ההתרחשות בכל רגע בו תשמע הדלת.
אבל הגוף, הו הגוף רצה עוד. הגוף שלי רצה לשאוב את כל האנרגיה
והמתח שבחדר אל נקודה אחת, בין רגלי, ולפרק אותה ברגע אחד.
הגוף רצה לבלוע הכל ולא רצה לתת ללכת.
נשימותיי הפכו קולניות ונוהמות. אריאל סובב את לשונו בפתח
הנרתיק שלי, מחדיר אותה לרגע ומוציא שוב. מטריף אותי. הופך
אותי לחיה כלואה על כסא אשר מבקשת להשתחרר ולהתנפל עליו
עירומה. הושטתי את ידי אל ראשו, מלטפת וטובעת בשיערו, גונחת
בשקט. אריאל הוביל את לשונו בשביל רטוב אל הדגדגן שלי, מלקק
סביבו כמתקרב אל הטבעת הקטנה בלוח מטרה, כל נגיעה מצמררת אותי,
כל נגיעה מרימה אותי מעיפה אותי הופכת אותי. רציתי שיחדור אלי.
רציתי שימלא אותי ויהפוך את העונג המענה הזה לפירוק חושים
מוחלט, להנאה שאין ממנה חזרה. לגבהים עצומים.
לא ידעתי כמה זמן עבר, וזה לא שינה לי דבר.
אריאל הכניס שתי אצבעות לתוכי, הפך אותן סובב אותן ותקע אותן
שוב ושוב עמוק בגופי. נאבקתי להחניק צעקה. רציתי שיכנסו עמוק
עד שיאבדו ולא ימצאו דרכן החוצה, שיתקעו כל כך חזק בתוכי עד
שלא יוכלו להפסיק את התנועה. אריאל הוציא את היד הרטובה ותחב
אותה מתחת לחולצה שלי, תופס בכח בשד שמאל, מרטיב את החזייה
בגופי שלי ומחניק אנקה משלו.
הרגליים שלי רעדו על המתקן שאחז בהן, משתוקקות לעוד. כואבות את
התשוקה ששרפה בהן. שנינו היינו מעורפלים לגמרי, אוחזים זה בזו
בכח, מתנשפים. רוצים כל כך.
בצער פקחתי את עיני. מטושטשת לחלוטין מהרגע.
ופערתי את פי.
מאחורי אריאל עמד ד"ר סלומון. מביט בנו.
יד שמאל שמוטה לצד גופו.
יד ימין אוחזת באיבר מינו.