ריצה, כאב וחרדה.
תם הסרט. חשתי בריקנות ממלאת את נפשי. משעמם היה בקולנוע.
הסרט, שהתיימר להיות עשיר בסצינות מבדחות, מילא לבי אכזבה
ומרירות.
יצאתי מבית הקולנוע. את פני קידמה סערת רוחות צפונית-מערבית
בשריקה צורמנית. עלים טרם הגיעו לפרקן נקטפו עודם ירוקים. חשכה
כבדה ירדה על הארץ. עננים כבדים ושחורים כיסו את רקיע השמים
ומעליהם נחבאים אל הכלים כוכבים מנצנצים ולבנה מאירת עולם.
אי-שם בין שני עמודי חשמל נגעו שני חוטים אחד בשני ויצרו קצר
חשמלי, נורות החשמל בבתים וברחובות כבו, ואנשים גיששו דרכם
לביתם כעיוורים אשר לא למדו את תורת הגישוש באפילה. המרחק אל
ביתי היה מרחק הליכה ולא הייתי זקוק למונית או אוטובוס.
מזלי שהצלחתי לאתר את השבילים לביתי הודות לזיכרוני, אלמלא כן
הייתי מוצא עצמי במחלקת האבידות, בבניין המשטרה.
לפתע הבליח ברק מסנוור והאיר לשברירית השניה את העולם.
אחריו הדהד הרעם האדיר ואיים לקרוע את קרום התוף באזני החי.
תופעות טבע אדירים אלה הזהירו מפני בואו של האכזר שבהם, הוא
הגשם. בני אדם ובעלי חיים שונים החלו לצרוח ולחפש מחסה, שיגן
עליהם מפני הגשם המתדפק בשערי שמים ומבקש לפתחן כדי לשפוך חמתו
על האדמה המרושעת.
נותרו מאתיים רגל עד לביתי ובהחלטה נחושה להגיע למרפסת ביתי
לפני רדת הגשם אימצתי את כוחותיי ופתחתי בריצה.
כוחותיי המאומצים התפצלו לשתי קבוצות.
האחת נאבקה ברוח העזה שנשבה נגדי והחליטה משום מה שאני קרבנה,
קרבן כפרה על איזשהו חטא.
הקבוצה השניה דרכה את גופי כנמר הניעה רגלי ושאפה להחיש את
מהירות ריצתי.
הרוח הייתה בעוכרם של כוחותיי המאומצים ואף הצליחה במשימתה. את
חמישים הרגל האחרונות רצתי כמעונה, שפוף ומכווץ מחמת הגשם
הדוקרני המכה בי, בפני ובכל איבר בם שהיה חשוף לטיפותיו
הגדולות.
הרטיבות הביאה עמה את הקור המסמר שיער שחדר לעצמותיי, ודומה
היה ששיתוק יתקפני בו ברגע שאיעצר ואפסיק את תנועותיי.
הגעתי אל מרפסת ביתי, מתנשף כמו סוס לאחר שעטה ארוכה.
הנחתי שלא רק אני סבלתי ממזג האוויר החורפי. כאמור היו עוד
אנשים וגם בעלי חיים שחשו על בשרם את מרירותם של כוחות הטבע
שכפו את שלטונם על היקום בלילה זה. כולם סובלים.
...אולם לסובלים נוסף אדם אחד ויחיד שלמרות שהיה במקום
מבטחים מחמת החורף והגשם, סבל נוראות.
סבלו היה שונה.
כאבים נוראים תקפו אותו בלילה זה ומפיו פרצו זעקות ואנקות
וכאב, שאני בעמדי במרפסת ביתי קלטתי בתדהמה.
הן בקעו מתוך הבית מול ביתנו. דיירים חדשים באו לגור בו לפני
שבועיים ימים. עדיין לא הספקתי להתוודע אליהם.
"אוף... אני לא יכול יותר... מה אנ'עשה... די...
אנא אלוהים מספיק כבר... מוטב לי למות עכשיו... אני אשתגע...
דיייי... אוי... בחיי..."
זעקות משוועות השמיימה, גברו על הרעש האדיר של מטח הגשם ושמעתי
ברורות כל מלה ומלה הבוקעת בכאב מגרונו.
אך איזה סוג כאב ומדוע הוא צועק כה נואש?
השעה מאוחרת, כבר 01.00 אחר חצות וכואב לאותו ברנש.
הגשם פסק ואפשר לי להגיע סמוך לדלת ביתו של הזועק לישועה.
עדיין לא ברורים לי הכאבים שהוא כואב. חושש הייתי להיכנס אל
ביתו שמא זועק הוא מתוך איזה חלום בלהות מבעית. פחדתי שיתעורר
בבעתה ויתקפני. אך ריבונו של עולם, זעקותיו אינן מגיעות אליך?
הוא זועק כמי שמובל לגרדום על לא עוול בכפו.
אני חייב להיכנס ולראות במה דברים אמורים. דומה כאילו חשתי על
בשרי את כאבו וכל צעקה וצעקה שלו החרידה את לבי...
לא, אינני נכנס. הוא יתקוף אותי.
" די....דיי....אימא, אמאאא... קומי כבר.... תגידי, מה אפשר
לעשות? ....אני לא יכול יותר לסבול... אמאאא..."
דקות ארוכות עומד אני סמוך לדלת ומקשיב לזעקותיו. והן כמו קול
קורא במדבר.
שומע אני וחפץ לברוח, להסתלק, אך מה יאמרו השכנים כאשר ישמעו
על כך. שפחדן אני ולא אצתי להציל נפש מעונה והנחתיה לסבול
ייסורי שאול.
אך לוא ידעתי את כאבו...
שוב מחליט אני להיכנס אליו ולעזור לו. מושיט את ידי ואוחז
בידית הדלת, אך עוזבה בבעתה כאילו עבר זרם חשמלי בגופי למגע
הידית. חפץ אני לברוח ורגלי אינן נשמעות לי, תקוע אני כבמסמרים
למקום עמדי בלא יכולת לזוז. חלחלה חולפת בגווי למחשבה שעוד רגע
קט תפתח הדלת והוא יעמוד מולי וינחית ידו על ראשי בעצמה רבה.
ליל סיוטים. תחילה הרוח והגשם, עתה האדם המוזר הזה הכואב את
כאבו ואין איש בא לעזרתו.
אך לוא ידעתי את כאבו...
לפתע שמעתי קול חריקת מיטה. בודאי קם על רגליו והחל לפסוע
בבית. האנקות שבקעו מגרונו הלכו ונחלשו, דומה שנכנס לפנים
הבית. רעדה עברה בגופי מחשש שמא חולה נפש הלז.
פעם שמעתי על חולה ירח אשר תקף אדם ברחוב ומת.
שמעתי קול שיעול צרוד בוקע מפנים הבית, וקולות דיבורים בלתי
ברורים. הרעדה שאחזה בי גברה שמא רוחות ושדים שוכנים בבית זה.
צעדים קרבים לדלת, אנקותיו נשמעות ברורות, נותרה לו פסיעה אחת
עד לדלת. ואני תקוע כבול עץ. רועד כולי, בלא יכולת לזוז מפחד
או שיתוק שתקף את רגלי.
מה לעשות? איני יודע...
נשמע קול שקשוק מפתחות. הוא מוצא את המפתח המתאים ותוחבו לחור
המנעול. לפתע כאילו שבו אלי חיי זינקתי ממקומי ותפשתי עמדת
מחבוא מאחורי גזעו של עץ שהיה בחצר ביתו.
נפתחת הדלת ועל אף שחשכה, רואות עיני דמותו של בחור צעיר
כפוף קומה יוצא החוצה, מהלך הוא נחוש החלטה לעבר אופניים
שעונות על קיר הבית.
מה הוא מתכונן לעשות?!
חולה ירח רוצה לרכב על אופניים?!
מטורף ועלול למות.
סקרנותי גברה והמתנתי עד אשר עלה על אופניו והחל לנסוע לאט.
רדפתי אחריו הן מסקרנות והן מחשש לחייו.
ודאי השעה שתיים לפנות בוקר, ומה לו לזה שירצה לרכב על אופניים
בשעה זו?
רציתי לדעת לאן פניו מועדות.
הלה הגביר את מהירות נסיעתו ואני דולק אחריו מגביר את
ריצתי.
הוא ודאי עדיין סובל את סבלו ואנקותיו טרם פסקו,
או אולי לפני איזה מטורף מסכן.
מדוע אין מאשפזים אותו?
אין מקומו בין אנשים נורמליים, הוא עלול להיות מסוכן.
רציתי לעצור את רדיפתי אחריו. סקרנותי כבר הניחה ידה ממני אך
רגלי לא נשמעו לי והמשיכו בריצתן המטורפת.
חששתי שיפנה ראשו לאחור ויראה אותי. ודאי יסיק שאני איזה מטורף
ויצרח בבהלה.
בני אדם עלולים להתעורר משנתם למשמע זעקות הפחד והאימה שלו,
יפתחו את תריסי החלונות ויראו אותי רודף אחרי איזה מסכן שרוכב
על אופניים.
תהיה אי הבנה יזמינו משטרה, תהיה חקירה וישליכו אותי למעצר
בבית חולים לחולי רוח...
האמנם אני מטורף?! מה עלה בדעתי לרדוף אחריו? מדוע? אף שאלות
נוקבות אלו לא הפסיקו ריצתי.
"אוף"...
נאנחתי כאשר הלה האט נסיעתו ונעצר בחזיתו של בית שגדר של אבן
הקיף את חצרו.
נורה דולקת האירה את הכניסה.
הוא משעין את אופניו על קיר האבן ומרים מבטו לעבר שלט חיוורוני
שנשא את השם:
"ד"ר גולדברשטיין. מרפאת שיניים."
"אהה." - גם אני ראיתי את השלט.
הבחור צעד לעבר דלת הבית והקיש בה.
כעבור דקות מספר נפתחה הדלת על ידי אדם נשוא פנים, עדיין קורי
השינה בעיניו והוא לבוש בחלוק לבן.
בוודאי הד"ר עצמו.
עמדתי בעמדת רואה ואינו נראה סמוך אליהם כדי לשמוע את שיחתם.
"מה זה?! השעה...." שאל הרופא.
הבחור לא נתן לו להמשיך ואמר בתחינה:
- "תבין אדוני, כואבת לי השן... אינני יכול להירדם... שעות
רבות אני סובל... אנא... עקור לי רק שן אחת...
את זו....".
הוא מורה באצבעו על לסתו העליונה בלחי ימין.
הרופא הכניסו אל תוך הבית.
"אהה...." - נאנחתי שוב.
הפניתי עורפי ופסעתי לאיטי חזרה לעבר ביתי בהרהרי בלילה
המטורף שעברתי. |
