פעם היה איש. הוא קפץ אל תוך שמש ושחה. לא זכור לי כמה זמן הוא
שחה כיוון שכל העניין הזה היה די מזמן. אני גם כן חשבתי שזה
דבר די מטומטם לקפוץ לשחות בשמש. בירח מילא, לא כל כך חם, אבל
בשמש. זה שורף, ומסרטן גם כן.
בכל מקרה האיש הזה שחה בריכת שמש אחת, ואז שחה אותה בחזרה.
והוא לא נשרף.
אה שכחתי לציין. האיש היה עשויי מקרח.
מסתבר שהיו בו כל כך הרבה שכבות של קרח, ושהקרח היה כל כך קר
שהוא פשוט לא נשרף בתוך השמש.
לאחר שהאיש יצא מהבריכה הוא טפטף כמה טיפות מים וכמה טיפות שמש
ואמר לכל האנשים שחשבו שהוא לא יכול לעשות את זה שהנה, הוא שחה
בתוך השמש ולא קרה לו כלום, קצת נמס לו העור אבל זה באמת היה
שום דבר.

נדהמו האנשים והבינו את טעותם המרה, השמש לא חמה כפי שחשבו.
אני לא הייתי ביניהם, אני גם עדיין לא ידעתי את הסוד שהם עוד
לא ידעו. פרט קטן ומשמעותי ששכחו להוסיף בשקלול הסופי.

תחרות השחייה הראשונה על השמש נקבעה ליום הראשון בחודש החדש.
כל האנשים התאספו להוכיח את כוחם. גם אלה שלא היו שחיינים
העידו שהם מסוגלים לשחות בשמש. כבר בתחילת הדרך, מס שנות אור
ספורים מהכדור עליו חיו (שהיה מרוחק מעט מן הכוכב עליו חי האיש
ששחה בשמש) החלו להרגיש את גופם מתחמם.
"זה שום דבר" אמרו איש לרעהו ולעצמו, "אם הוא היה מסוגל לשחות
בשמש אין שום סיבה שאנחנו לא נוכל". ככל שהתקרבו נצבע עורם
בצבע האדום העז כמו של כל העצמים ליד השמש. אך דבר לא עצר
בעדם. "בעזרת מעט כוח רצון" אמרו "נוכל גם אנחנו לשחות בשמש".
והם הגיעו לשמש, אולי לא עם מעט כוח רצון, אולי עם הרבה מאוד.
חלקם הרגישו את רגליהם משחירות כשהם עמדו על שפת הבריכה.

נשמעה שריקת הפתיחה

כולם ביחד קפצו אל תוך השמש, מדדים בעזרת ידיהם ורגליהם. "זה
שורף כמו בגיהינום" הם חשבו לעצמם בזמן שאיבריהם נמסו אחד אחד.
אבל הם לא נמסו כמו קרח, הם נמסו כמתכת שניתכת בחום גבוה והפכו
לעיסת אדם אדומה ושחורה, בתוך ליבת השמש.
אלו שנשרפו לאט עוד זכו לעלות על הטעות המרה בעזרת שרידי מוחם:
השמש הייתה אכן חמה, זה האיש ששחה שהיה קר במיוחד.

צפיתי בהתרחשות בעזרת הטלסקופ מן המרפסת בדירתי הישנה. זה היה
באותו היום שהבחורה מהבניין ממול עברה דירה. רוח קרירה של
הלילה העיפה את שערותיי וחשבתי לעצמי "גם קור וגם חום זה דבר
יחסי"