הצמדתי את האצבע הימנית שלי לדופן הפנימית של כוס הקלקר הלבנה
ולחצתי עליה עם האגודל. שלפוחית השתן שלי החלה להתרוקן ואני
נשמתי לרווחה. הפגישה תסתיים בעוד חצי שעה ואני אצטרך להחזיק
את הכוס ביד כדי למנוע תקלה. כשהייתי בכיתה ד' השארתי בטעות
את הכוס על השולחן של המורה והיא שתתה ממנה. את הצרחות שלה
שמעו עד קצה הרחוב. עמוס אבוטבול הועף מבית הספר לשבוע. לא
היה לו מושג מה קרה. אבל בתור הילד המופרע של הכיתה, שאביו,
שאושפז ב'אברבנל' בגלל המלחמה, לא יכל להגן עליו, הוא היה
החשוד המיידי. אני אפילו לא נכללתי ברשימת החשודים. ככה זה
כשאתה התלמיד המצטיין. כשמסביבך יושבים תלמידים שעדיין לא
מצליחים לקרוא מילה בת יותר משתי הברות, יכולת הקריאה השוטפת
שלך הופכת לתעודת כשרות כללית. אולי גם כי המורה מרגישה שהיא
הצליחה איתך.
בכל אופן, מאז אני נזהר. היו גם כמה פעמים שאנשים התייחסו לזה
שאני אף פעם לא גומר את התה שלי. אני מקפיד להשתמש בכוסות
קלקר. בכל זאת, למרות שצופית גרנט ועוד כמה משוגעים לדבר
טוענים ששתן בריא לשתיה אני מניח שכל השאר נגעלים. ובצדק. יצא
לי שם של איסטניס. כזה ששותה   בכוסות חד-פעמיות כי נגעל
מכוסות ששתו מהן אחרים. לך תסביר שאתה משתין מהאצבע.
גם ההורים שלי לא יודעים. הם סיפרו לי שכשהייתי תינוק הייתי
מרטיב המון ושתמיד הפיפי ברח לי מהחיתול. הם אמרו שזזתי במיטה
כבר מגיל אפס.
כשהייתי בן תשע רדף אחרי הכלב זאב של השכנים ואני הרגשתי
שהפיפי בורח לי אבל אז שמתי לב שהמכנסיים שלי יבשות והכפפה
הימנית רטובה. הורדתי את הכפפה וקירבתי את היד לפנים. גיליתי
שבאצבע הימנית שלי בחיבור שבין הפרקים העליונים יש חור קטן.
כמו חור של בולבול. רק קטן יותר. רצתי הביתה והסתגרתי
בשירותים. השתמשתי בכוס של מברשות השיניים כדי לשתות מים
וחיכיתי. ואז זה בא. הרגשתי לחץ בשלפוחית. לחצתי על הבולבול
שלי עם הרגליים כדי שהפיפי לא ייצא משם וכיוונתי את האצבע שלי
לכיור. הרגשתי לחץ מוזר בקצה האצבע. לחץ שעד אז לא הבחנתי בו.
ואז זה הגיע. הפיפי שלי יצא דרך החור שבאצבע שלי. בהתחלה לא
האמנתי. נבהלתי. חשבתי שאני מדמיין. אז כיוונתי את הזרם לתוך
הכוס של המברשות. אחר-כך הרחתי את זה מקרוב. צהוב. עם ריח
חריף של שתן. פיפי. לא סיפרתי לאף אחד. פחדתי שיצחקו עלי.
שיקחו אותי לבית חולים. רציתי גם להישאר מיוחד. גיליתי את זה
והשארתי את זה לעצמי.
בפנימיה השתמשתי באצבע כדי לנקום בנערים שהציקו לי. בהפסקות
הייתי מכניס את האצבע לתיק שלהם ואת התוצאות הם גילו בשיעור
שלאחר מכן כשהוציאו מחברת. או ספר. בחודש הראשון של כיתה ט'
היו לפחות שבעה תלמידים שזה קרה להם. הם לעגו לי בגלל שהייתי
נמוך ושקלתי המון. בכיתי לעיתים קרובות. נעלבתי מכל מילה
שאמרו לי על הגובה או המשקל שלי. אבל עודף משקל לא מבטיח עודף
כח, אז נקמתי בהם בדרכי. הראיתי להם מאיפה משתין הדג. קוראים
לי אמנון. אירוני משהו, לא? בכל אופן, המחנך שלנו, שדי סימפט
אותי בגלל שהמשכתי להיות חכם, אימץ אותי אליו על מנת לשמור
עלי מהם. בסוף כל יום הלכתי אליו הביתה לכמה שעות. את הבן שלו
דווקא שנאתי. הוא היה מין חנון גבוה ורזה שלמד בבית ספר אחר
כי הפנימיה לא היתה איכותית מספיק לטעמו. רציתי מאוד לנקום בו
בדרכי, אבל זה היה יכול לחשוף אותי. אז פשוט שילמתי מאה לירות
לבריון של כיתה י"א והוא כיסח לו את הצורה בהזדמנות הראשונה
שמצא.
בצבא השתנתי על הצ'ימידן של המם-מם שלי שריתק אותי שבת כי
פלטתי כדורים במטווח. הוא לחש לי באוזן "עכשיו ביבש" אבל אני
חשבתי שהוא אמר "עכשיו באש" וסחטתי את ההדק לעבר המטרה. הצרור
שנפלט הבהיל אותי והשתן ברח לי מהאצבע. כשהמם-מם משך לי את
הנשק הוא צעק עלי "אידיוט". אחר כך שמעתי אותו ממלמל שאני
מזיע כמו חזיר. ביום שישי במסדר יציאה הוא אמר לי לקום. וכך
כשאני לבוש במדי אל"ף חגיגיים, עם כנפי הצניחה שקיבלנו רק
שבועיים לפני כן, הוא פרט את המעשה שלי וסיים ב"שבת שב!".
שלושה ימים אחר כך ירדנו לשטח בטיולית. חמישים חברה עם כל
הציוד. כשירדנו מהטיולית הצ'ימידן שלו כבר היה רטוב. כדי לא
להסתבך, פתחתי את הג'ריקן מים ונתתי לו לנזול קצת. אז גם שי,
החניך תורן, חטף על רשלנות במילוי תפקידו. שניים בכרטיס אחד.
וככה אני חי עד היום. האצבע עוזרת לי בחיים. פעם אפילו
התערבתי עם ברמן שאני אשתה עשר בירות בלי ללכת להשתין. ניצחתי
בגדול. מאז אני מקבל אצלו משקה ראשון חינם. השתמשתי באצבע גם
כדי להיפטר מבחורות. הן חשבו שברח להן. התביישו, ולא חזרו
יותר. התרגלתי לישון עם ניילונים מתחת לסדין. יש לי שני בנים.
מיד כשנולדו בדקתי להם טוב טוב את האצבעות. הייתי בטוח שאצלם
זה כמו כולם. אתמול חזרתי הביתה ומצאתי את הבן הגדול שלי, בן
שתים עשרה, ישן על המיטה שלי. יד שמאל שלו השתלשלה לה מעבר
למסגרת העץ. על הרצפה היתה שלולית צהובה.