כשזה בא, זה משתלט עליי.

זה מקיף אותי מכל מקום, מכל פינה, המוח שלי בוגד בי.

אני אומרת לו, תשנה רקע, תפאורה, אני לא יכולה, זה לא פייר, זה
המחשבות שלי, והן מפחידות ומגעילות אותי. אני לא מסוגלת לשאת
את עצמי אפילו, והאחרים מתפרקים לגורמים, לחלקי מכונות, כמו
רובוטים,

אני לא מבינה מה מבדיל את האדם, מאוסף של איברים שמחוברים בדרך
אקראית. אני רואה מולי איברים, איברים, הדברים שהכי מפחידים
אותי.

אני רואה מוח ורדרד, מפותל, מבריק ורטוב, שולט על מערכת עצבית,
אני רואה צינורות דקים וארוכים, ואני פוחדת שיקרעו בטעות. אני
רואה מולי לב פועם, שואב דם, ואני פוחדת שהמכונה תתקלקל. אני
לא רוצה להיות תלויה במכונה הזאת, מי יודע כמה היא עמידה, מי
יודע כמה זמן היא תחזיק כבר.

אם היו שואלים אותי, לא הייתי ממליצה לאף אחד לרכוש את גוף
האדם, זה נראה כמו עסקה מפוקפקת.

המחשבות מציפות ואין דרך לברוח, לשלוט על המוח הזה, אני יודעת
שאני צריכה ללחוץ על כפתור מסויים, אבל אני לא מוצאת אותו, אני
רוצה להתמסטל מאושר, לא לדאוג, לא לפחד. אני יודעת שהכפתור הזה
נמצא שם בפנים, ואני מחפשת אותו, וכועסת על עצמי, על הבורות
שלי, אני חיה בתוך המכונה ולא יודעת לתפעל אותה כמו שצריך.

הייתי צריכה לקרוא טוב את ההוראות לפני שבאתי לעולם. זה היה
חוסך ממני הרבה כאב.

בסוף זה עובר מעצמו, צריך לחשוב על דברים אחרים, על דברים שרק
בן אנוש יכול לעשות, מה עם אהבה? רגש? אומנות? זה דברים שמכונה
לא יכולה ליצור בעצמה, הרי צריך שתהיה איזשהי נפש חסרת מעצורים
וגבולות שתעשה את כל הדברים האלה. הרי כבר מהיום הראשון שאנחנו
נולדים, אנחנו מתחילים ליצור יצירות, אומנם בהתחלה הן בצבע חום
וקצת מסריחות, אבל לא צריך לזלזל בזה באומנות. הרי אנחנו לא
מזלזלים באף סוג של אומנות.

בכל מקרה, אני בינתיים תקועה בתוך המכונה הזאת, שגורמת לי
לעונג וסבל לסירוגין, אז צריך ללמוד לחיות בתוכה, שזה לא קל
בכלל, היא הרבה פעמים בוגדת בי, מסרבת לבקשותיי, אני לומדת לאט
לאט איך לשלוט עליה, אבל בדרך עוד ארוכה ורצופה במכשולים
ותקלות.