אני זוכרת כשנסענו באוטובוס, רק אני והיא. הרגשתי מוגנת,
הרגשתי שכל מה שיקרה לי בחיים יהיה בתוך מסגרת של חום ותמיכה.
ראיתי הרים גדולים ויפים מתוך החושך שהחל להכנס אלינו, בהתחלה
ההרים היו כחולים כהים והפכו לשחורים. אהבתי את החושך, הוא
הרגיע אותי, הזין אותי בדרכו המיוחדת.
היום אחרי הרבה זמן הרגשתי שוב את אותה הרגשה של תמימות מתפשטת
בגופי לנוכח השמים הכחולים-שחורים, שהחלו להערים על הרחוב
ולכסות אותו בשמיכה של חושך.
שכחתי שפעם הייתי מסתכלת בחלון ורואה עולם יפה, שמח, מאיר
מחייך לי. זה היה מזמן, לפני שבחרתי לשחק במשחק שלהם, לפני
שהחלטתי להיות חלק מהם, לפני שהייתי צריכה להתלבט אם להמשיך
להיות אני, או להטמע, לעצב את גופי כמוהם, לעצב את מחשבתי,
לעצב את נשמתי.
בחרתי להיות פסל מהלך, פסל שניתן לעצב ולבנות מחומר רך וגמיש
ולהפוך לחומר קשה ויציב.
אני יודעת שבכל רגע אני יכולה לבחור לצאת מהמשחק, אני יודעת
שהכוח אצלי, ובכל ערב כשמגיע החושך מגיעות כל האפשרויות וכל
האנשים שהייתי יכולה להיות יוצאים מתוכי.
אני צריכה לבחור כל ערב איזה אדם אני רוצה להיות וכל בוקר אני
צריכה ללבוש את הגלימה של החיים שבחרתי וללכת איתה לכל מקום.
אני שואלת את עצמי, אני תמיד אהיה אני, בכל מקום שאהיה, עם כל
אדם, ובכל מכשול שהדרך תשים לי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.