תמיד כשהייתי קטנה, בכל האירועים המשפחתיים הייתי עולה על כסא,
או משהו גבוה ושרה.
כל המשפחה הסתכלה עליי, מחאה לי כפיים, וחייכה.
הייתי המרכז. כל תשומת הלב הופנתה אליי,
כל המבטים היו נשואים אליי, כל מחיאות הכפיים היו רק בשבילי.
וכולם אמרו לאמא כמה חמודה אני, ואיזו ילדה מקסימה יש לה.
אבל לא בגלל זה שרתי. שרתי בשביל אמא. הסתכלתי עליה ורק כשהיא
חייכה אליי הצלחתי לחייך אל כל השאר.
אמא הייתה החיזוק שלי, אמא הייתה המוטיבציה שלי, אמא הייתה
שלי.
וגם עכשיו אמא היא המקום אליו אני הולכת כשאני צריכה תמיכה,
חוזק, או סתם חיוך. חיוך כזה כמו של פעם, כשהייתי עולה על
כיסאות ושרה.
רק שעכשיו, אם אני אתבייש, כבר לא אוכל לרדת מהכיסא בחיוך
מובך, סמוקת לחיים, ללכת אל אמא ולחבק אותה עד שכולם מפסיקים
להסתכל. כבר לא אוכל להתחמק מתשומת הלב, שלפתע מרגישה מעט
חונקת.

בגיל 8 הפסקתי לשיר.
הפכתי שקטה ומאופקת. ולא רק שלא חיפשתי תשומת לב, נמנעתי ממנה.
השתדלתי שלא יראו אותי, שלא יבחינו בי, שחס וחלילה לא ישאלו
כלום.
כי זה תמיד אותן שאלות. השאלות האלה שגורמות לדמעות
כמעט-להתפרץ, למחנק בלתי נסבל בגרון. אבל אסור להראות חולשה.
הם לא מבינים. לא מבינים כלום.
החיוך של אמא הפך להיות חד-גוני. אבל זה החיוך של אמא.
אני מסתכלת עליה עכשיו, אחרי 8 שנים בהן אני לא שרה. מסתכלת.
למה?
השאלה החרוטה בנשמתי מאז. למה?

            "אמא, מדוע הקיץ חלף? למה נושרים העלים?
            אמא, כיצד זה סובב העולם? איך נולדים ילדים..."
                              אני שרה.
בפעם הראשונה זה שמונה שנים. שרה חלושות, כמעט ולא שומעים.
             "אמא, הו אמא, חבקיני חזק.
                   ולעולם לא נפרד...
                אמא אותך הן אהבתי מכל...
                אמא, השיר לך הוא עד....."
אני שרה בפעם האחרונה.
אמא מחייכת, ואני מחייכת חזרה.
אני באה אלייך, אמא. אני באה.