הרוח מקיפה אותי, מתעתעת בי לרגע או שניים.
החורפים האלה... אני מכירה אותך, טעות אחת ומגדל הקלפים שאני
מטיבה ליצור מתמוטט.
אני לבד.
המתנות הקטנות שהחיים העניקו לי ברוב חסדם, הפכו מקוללות.
אני לא צריכה את זה, לא צריכה אותך, לא צריכה כלום-
בשביל לאבד את השפיות השברירית ממילא שלי.
אנחנו לא מכירים, זו הסיבה שאתה מוצא אותי מעניינת, עוד חודש
או אפילו ימים בודדים, תאבד את הסקרנות ותראה אותי כמו שאני,
במעורמיי, בנפשי החלולה, בדמיוני החולה.. חולה כל כך..
אנחנו לא מכירים, רק בקצוות, וכבר זרקת אותי לזרועותיו, היחיד
שאהב אותי כמו שאני, ובירך כל יום של אהבה ממומשת.
שכל המלאכים השומרים שלי מעל לעננים, מעבר לקשת, יתנו לי כוחות
להכיל את עצמי, למצוא דרך להתמודד עם השגעון המסריח הזה.
הלוואי והייתי אחרת, הלוואי והייתי מוצאת דרך אחרת.
אני מצטערת חברי הטוב, אהובי הנצחי, אין לי דרך להסביר את
ההווה החולני. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.