לפעמים יש לי חשק לנוסטלגיה.
יש לי חשק להיכנס אל תוך ארון עתיק,
מלא מעילים ובגדים ישנים
ולטבוע בריח העתיק בארון.
הישן כל כך בטוח,
הישן כל כך מוכר.
לפעמים יש לי חשק לאתר את כל החברים מאז,
להתקשר ולדבר איתם,
אפילו שאני יודעת שאין כבר טעם ואין מנוס
מלצעוד כבר הלאה.
הם הרי כבר לא באמת שם,
גם אם נדבר איתם - הם כבר לא שם.
כי על כולם ויתרתי.
לפעמים אני רוצה לחזור אל בית אמא.
לשכוח את הכאב, את הכעס, את האכזבה.
פשוט לחזור ולהיות שוב ילדה קטנה
וכמו ילדה קטנה, להתפלש בבוץ,
להמציא שירים, לשיר שירים,
ללכת יד ביד עם חברה,
היא מעולם כמו שלי,
היא באמת מבינה אותי.
כשיש לי את החשק הזה,
לנוסטלגיה, אני מהרהרת בו קצת
אבל מהר מאוד מנערת את ראשי,
לעקור את הנוסטלגיה מתוכי.
ההווה אהוב עכשיו.
ההווה עדיף עכשיו. |