שמיים שחורים, כמעט סערה אבל לא. עיניים מלאות דמעות, כמעט
בוכה אבל לא. רועדת וגועשת, כמעט מתפוצצת אבל לא. נוגעת עם
הסכין בווריד, כמעט חותכת אבל לא. שוכבת על הריצפה גוססת, כמעט
מתה אבל לא.
החיים האלה שחורים ומלאים בחרא, כמעט עוברים ליד אבל לא. נותנת
לגעת ונפתחת לשנייה כמו פרח נדיר, כמעט מתאהבת אבל לא. מדברת
ומתעניינת, כמעט נותנת למישהו להתקרב, כמעט בוטחת אבל לא.
אף פעם לא עד הסוף, אף פעם לא מספיק, אף פעם לא מושלם, לא כמו
שהיא אוהבת. נכנסת לחדר מלא חברים. מסתכלת הצידה, רואה חיוכים.
הפיוז עולה, והיא מתפקאת. מתחילה להסתובב בחדר, להסתובב סביב
עצמה ולנסות במאמץ נואש למצוא פנים שהיא מכירה. כולם חברים
קרובים, כולם אוהבים ותומכים, אבל היא לא שם. זאת לא היא, היא
מאבדת את עצמה, נותנת לסיוטה להפוך למציאות במקומה. לקחת את
חייה ולזרוק הצידה, להרוס את אהבתה. לקחת אותה...
ושוב כמו בפעם הראשונה, מתנפצת על האדמה, מרגישה נופלת, מאבדת
שליטה. לא יכולה לעשות שום דבר. נכנסת לשוק, הכל משחיר, האדמה
זזה מתחת לרגליים והיא נופלת. צוללת לתוך החשכה, ולא יכולה
לעצור את עצמה, מאבדת את האחיזה. מאבדת את חייה, שעוברים אל
מול עינייה. היד מדממת, החתך עמוק, הפצע בלב לא מגליד, רק יוצר
דימום פנימי. רק מחמיר את המצב. ואז אתה בא.
אתה בא תמיד בזמן, בדיוק בשנייה האחרונה, כדי לתפוס אותה. נכנס
לחדר, לשפר אווירה. למנוע ממנה טעות, לתת לה להתרגל, ללמד אותה
לבטוח, לתת לה סיכוי לאהבה. אתה בא תמיד בזמן, כדי לא לאבד
אותה. כל פעם כשהיא מאבדת שליטה ועינייה צועקות בבהלה, אתה
מגיע, מושיט יד וכאילו כלום לא קרה, תופס אותה. בנחיתה רכה
מחזיר אותה לאדמה, למציאות החדשה.
גם הפעם נראה שהגעת בזמן. שוכבת על הריצפה מדממת, גוססת. בדיוק
בזמן, אתה חושב לעצמך. מושיט ידך, כדי לא לאבד אותה, את אהבתה.
אבל היא לא עונה. נסגרה בפנייך, כמו דלת שנטרקת בהפתעה. הפסיקה
לבטוח, הפסיקה להאמין בתקווה, הפסיקה להשלות את עצמה. הפעם כבר
לא כמעט, הפעם סערה, בוכה, מתפוצצת, חותכת, ועדיין גוססת. הגעת
כמעט בזמן, כמעט הצלת אותה, כמעט והצלחת להשאיר אותה איתך.
כמעט אבל לא... |