אחרי
עשרים שנה...
עשרים שנה של יחד.

מגיע רגע יחיד-ומיוחד.

רגע של הסתכלות,
על מה שעבר...
על מה שעכשיו,
ועל העתיד.

הסתכלות עמוקה,
אם עשינו מספיק,
אם מה שיצרנו יחד...
מספיק עמיד.

אם ליצירה יש כוח,
אם יש לה כוח להמשיך.
ואם יש לה סיבה,
מטרה. תכלית.

אם יש סיבות להחזיק.
או אפילו סיבה אחת,
שמספיק חזקה,
שמספיק אמיתית.

כי עשרים שנה...
זה זמן די ארוך,
וזמן כזה לא עובר סתם,
"כי אין ברירה" או "צריך".

אם זמן כזה עובר,
אז זה כי ברור לכולם.
שיחד..
זה לתמיד.