עומדת ובוהה בשמים, משתדלת לא להסתכל למטה כי למטה לא יפה.
רואה בשמים את הנשרים מעופפים במעין מעוף אצילי מזויף.
רואה סביבה צוקים דומים לשלה ואנשים מגיעים. חלקם מזנקים קדימה
בחיוך ניצחון מפחיד, מעלים בה תחושת רתיעה. חלקם מטפסים מטה
בזהירות ובהיסוס מה, אך כל אלה חזרו, גורמים לה יאוש מהידיעה
שהיא איננה כמוהם. האחרונים היו מגיעים, עומדים כמוה, אך רק
מספר רגעים, כאשר לפתע היו מתחילים להאבק מאבקים מיואשים.
ביניהם היו שניצחו את הגורם הבלתי נראה לעיניה והלכו, רגיעה
משונה משוכה על פניהם, והיו שהפסידו, נזרקו אל הערפל בזעקות.
עיניה, הדומעות ללא הפסקה מזה שנים, קיבלו לבסוף שיחרור
מצריבתן הפנימית, מזרימות החוצה את פחדיה.
עומדת ובוהה בשמים ובוכה. משתדלת לא להסתכל למטה כי למטה לא
יפה. ודמעותיה זולגות, חלקן נופלות אל החשכה, נאבדות לעד ביחד
עם קולן ואילו האחרות נופלות על הקרקע לידה, מצלצלות בקול
פעמונים.
יודעת שתיזרק. כשעברה ביער בדרכה לכאן ראתה ידיים לבנות מרחפות
בכל מקום. אחת מהן התעניינה דווקא בה מכל האנשים שסביבה. עקבה
אחריה.
עומדת, מעיפה מבט ביד שמאחורי העצים, היד שיושבת שם כבר שנים,
וחוזרת לבהות בשמים, משתדלת לא להסתכל למטה כי למטה לא יפה.
שום קול לא בוקע ממנה, רק הדמעות מעידות על קיומה.
מחשבותיה מתרוצצות כרגיל, מחשבות, תקוות, תפילות. חושבת על
שישאר אחריה.. מקווה שתיזכר לטובה.. מתפללת לנס שאולי יבוא
מישהו ויציל אותה מעצמה, מידה הלבנה.
לפתע מרגישה את היד האוחזת בה, סוגרת עליה אצבעותיה המבהיקות
בצביעות. היד מרגיעה, לוחשת שאין הנפילה כואבת, ושהכל יגמר
מהר, אבל היא יודעת. היא יודעת שהנפילה היא הנורא מכל. היא
יודעת שהנפילה תהווה את תחילת הכאב הנורא, הכאב ממנו לא תיפטר.
והנה עזבו האצבעות והיא כבר עפה אל מעבר לקצה הצוק, נפרדת
מהתמונה שנהייתה לחלק ממנה בשנים האחרונות, ומבינה שתהליך
הנפילה אינו כואב, מתקרבת לערפל והנה היא כבר בתוכו. מרגישה את
האוויר עובר סביבה והנה לפתע, בהדרגה, היא מתחילה לשמוע את
דמעותיה שנופלות איתה, פוגעות בקרקע ומצלצלות בצלילים מרגיעים
ומרמים. והנה היא כבר רואה את הקרקע ועליה גופות מרוטשות אותן
מסלקות אחיותיהן האדומות של הידיים הלבנות.
נפילה זו נמשכה זמן קצר וגם ארוך. עידני עידנים עברו ובעיניה
העייפות והשורפות חלפו רק מספר שניות והנה הקרקע כבר מולה.
בום.