טוו אותי מאבקת חלומות, מטיפות של טל, מדמעות של אושר. מריח של
לילה קר אחרי הגשם. את אהבת החיים והערכת המוות פיזרו בכל
גופי. את הרצון לרקוד והכמיהה למוזיקה, את רגעי האושר הנדירים
והכאב היפה טפטפו אל תוך דמי, אל עורקיי.
את החיוך הזה, שמחייכים עם העיניים, הנגיעות העדינות ונשיקות
השמש וליטופי הרוח, הזרימו אל נשמתי מלאכי הארץ ושליחי הטבע.
הייתי ולא הייתי. חייתי ולא חייתי. הרגשתם אותי כמו חלום שכמעט
ושכחתם, נשמתם אותי כמו ריח עתיק שטבוע בזיכרון עד קץ העולם.
אני כמו עלה של סתיו, מרחף באוויר הקר, נע על פי קצב הרוח,
מתחדש מעונה לעונה.
אתם יכולים להגיד שהכרתם אותי. ותגידו, ולא תשקרו. פרטתי על
מיתרי לבם של כל אחד ואחד מכם, מנגינה חרישית בסתר. ועכשיו,
מדמעות של אושר ואבקת חלומות, מריח של לילה קר אחרי הגשם ורגעי
אושר נדירים וכאב יפה, אני נמס אל תוך החלל השחור, עשן שהיה
עשן, ונשאר עשן, ויהיה עשן, מרחף על כולם מלמעלה, קיים ולא
קיים. |