יעל נווה / רחם |
לך דעך, און נפשך,
הן טמנת נשמתך
בשבי גופך.
עת נותרת משוועת
אליי צלם הדעת,
הן תהיי לך כורעת
באוצרך עז שופעת.
עת ביקשת אליי אור,
לך נבצר מלחדור,
הן בדמי יום מצור,
בעינייך הדרור.
כן תפערי את ליבך,
ותוקירי דמותך,
פן תיסוגי עצמך
שוב אל רחם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|