א. תמר / ערפילים |
הנוטשים על ביתנו
לעת בוקר,
איפה הוא הלובן
הצח הזולג על ידינו
נשכב על רעפי ביתנו,
השיחים שבכניסה,
השביל המוביל אל השער
בלי קול. בדומיה.
אין דיבורים בבקרים האלו-
שחר מגיע ואיש אינו אומר דבר.
נדמים אנו לשמיים,
לעננים הגולשים אט-אט
לאדמה:
רכים, טהורים, אוהבים
בשקט, בלי רחש,
במעשים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|