יום ראשון 18/11/01



בחדשות מידי ערב ראינו את ראש הממשלה מדבר למול המצלמות, מבטיח
הבטחות שמשאלתן לא קיימות מכורח המציאות הברורה לכל. אני ילדה,
מביטה אל המסך, לא מבינה למי איכפת אם הוא, או האחר יבחר, גם
ככה כולם אומרים את אותו הדבר.
כשהייתי פעם בבית ספר מעורב עם ילדים מכל העולם, היו לי גם
חברים עשירים ושחורים. מאתיופיה, מזמביה. מארצות עליהם שומעים
בחדשות בשל העוני השולט שם. אבל לחברים שלי לא היה חסר דבר.
אפילו נהג פרטי שלוקח אותם הביתה כל יום אחרי בית הספר היה
להם.  ומנקה, ומבשלת.
אבל, האמת היא שבטלוויזיה אנחנו לא רואים את חברים שלי. אנחנו
רואים את הרוב הגדול. חברים שלי הם אינטילקטואלים. אבל הם כאלה
על חשבון עם שלם שמשלם את מיסו לממשלה ומקבל ממנה אף לא אגורה.
אני זוכרת שלפני שהיכרתי את החברים האלה שלחנו חבילות אורז
לאפריקה כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד טוב לעזור לחברים. והם
חברים אז מה איכפת לי בכלל מאנשים שאני לא מכירה. זו הכל
פוליטיקה שעלי לא צריכה להשפיע.
הייתה לי גם חברה רוסייה, אבל בלי מבטא, וגם לא נעלה סנדלים עם
גרביים. הייתה לה אפילו אנגלית יותר טובה משלי. כששאלתי אותה
מה אבא שלה עושה ולמה הם גרים במדינה אחרת היא אמרה
"פוליטיקה". אני לא ממש מבינה איזו פוליטיקה הרוסים עושים עם
ראש ממשלה שלא הולך לישון לפני שבגדיו לא מעלים את ריח
האלכוהול. מבייש את עצמו למול מצלמות העולם, רוקד ומשטתה,
ומדבר על שלום כאילו שמבין את משמעות המילה תחת שליטת האלכוהול
בה הוא נמצא.
ופעם, היה גם הסיפור עם קלינטון והיהודייה הזו. הוא עמד שם
מאחורי דלפק הנאומים והכריז כי לא היה ולא נברא אבל עם דין
וחשבון לא מתעסקים והאמת, יצאה לאור. אבל לכל העולם הרי לא
איכפת שלפוליטיקאי שכזה יהיה חסר מרכיב אופי פעוט כל כך,
הגינות. זה בכלל לא חשוב בשביל אדם שמייצג מדינה שלמה.
וקלינטון, הרוסי, האתיופי, והישראלי שאת סיפורו (או יותר נכון
סיפורם) לא התחלתי בכלל, מנפנפים לנו לשלום למול המצלמות,
מחייכים חיוכים צבועים אל העולם, אל הלקוחות שלהם, ואנחנו
בוחרים, בוחרים בהם, מרצון. מפגינים, משלמים להם משכורות של
הון,  אז מה בעצם אנחנו רוצים?