אני נמנע מלהשקות את צמחי הגינה כבר שבוע
והצמחים צמאים ומתחננים בשקט
אבל אני לא אתן להם את זה
שיצמאו הם כמוני
הם ולא אני
אדם עובר על פני צמחי הגינה שלו
ולא מוכן להסתכל לעברם
הוא כועס עליהם
ומאשים אותם
כלל ההתרחשויות מוטלות על גב הצמחים
וכפועל יוצא הצמחים מוענשים
מואנשים
והוא נמלט מעצמו וממותו
על ידי המתת הצמחים
האכזרית לא פחות
מהמתתו שלו
"אתה הולך לגיהינום
שם תחיה לבדך"
חזיון קצר ומבהיל שעיניי לא מוחקות:
הבוקר המהיר בא
ואבידניוס מוצא את עצמי
עומד במרכז האוטובוס
בין היושבים ליושבות
ולצדי נערה זקופת חזה
ומושפלת מבט
האנשים מתבוננים קדימה בכיוןן הנוסע
ואנחנו עושים את הדרך מראש ההר
בהידרדרות מנומסת אבל קצבית .
פתא והנה העיר נחשפת, יפה ובוהקת
והבוקר הוא איפור פנים נהדר
לעיר הנמל המזדקנת שלי
ואיש לא מוטל ברחובות
לטוב או לרע
אבל הנה אני
עוצם עיניים ופוקח שוב
ובפקיחה העיר נשרפת חיה
העיר נשרפת חיה ליסודות
ילדי בתי הספר מומתים בכוויות
וקוסמים-מכשפים עומדים זקופים
על גגות רבי הקומות של תחתית ההר
ומשלחים בעיר ברקי הרס במטה זעם ידני
מעכשיו לתמיד
מעכשיו לעוד מעט
תזמורת כלי ההרס העצובה מנגנת
והגברת הכי צודקת שרה
"hell is in hello"
ואני סומא-קיטע-חירש-הלום
שאיננו מציג את עצמי
וכל אנשי העיר נשרפים מול עיניי
ואני לא מנומס מספיק כדי לברכם לשלום
מגגות הבניינים קופצים הקוסמים
אל מותם הקסום
ויושבי האוטובוס מביטים בי
ביושבי מכורבל במרכז האוטובוס
על הרצפה
ואני ממתין למותי שלי מידי הקוסמים
אבל לאנשי האוטובוס זה לא משנה
כלל ועיקר והרוח
הדלת נפתחת
ואני יורד מהאוטו בוס
מזיע וסמוק
אבל בהחלט לא בוכה
(כמה אחרים יש לך?
כמה?)
