לפעמים אני מקווה,אולי אפילו מתפללת
שיום יבוא ואני אצא אל הרחוב ותדרוס אותי משאית גדולה.
בום אחד גדול.וזהו אני מתה!
לפעמים אני חושבת שאם כל הבעיות הקטנות היו מצטברות
לבעיה אחת גדולה היה קל יותר להתמודד איתה.
לפעמים אני מתפללת שמישהו ישמע אותי
ויגאל אותי מיסוריי.
שיקח אותי מהעולם הזה,
כי אני באמת מרגישה שזה לא מקומי כאן.
אני לא מוצאת כאן אושר.רק אכזבות בדרכי,וכשלתי מלהבין מדוע.
אי אפשר לשים לזה סוף?
אי אפשר שיום אחד פשוט יפול עלי כמו גשם הישר מהשמיים
אושר עילאי? זה הרי לא בלתי אפשרי.
רק כשזה נוגע לי. רק לי ללא יוצלחת
לבחורה הכושלת, הלא הגיונית.
רק לי זה לא מגיע
ולא יגיע
כי אני נועדתי לסבל.
וזה לא עוד מכתב מלא רחמים.
זו המציאות.
אלה החיים.
נמאס פשוט נמאס!
נמאס לי להתאכזב.
להתנצל,לקלל...
זה נמאס,זה מיותר.
מגיע לי קצת יותר מכלום.
אני לא רוצה להיות עשירה באושר,
אני רוצה רק קצת שיספיק לי לעבור את היום בחיוך.
אני לא חמדנית.
אני רק רוצה להיות מאושרת ממוצע. |