הספר שאל אותי מה איתך. מה אני אגיד לו? לעזאזל.
בסדר.
מילה כל כך קרה, הבסדר הזאת.
יכלתי לענות גם שאני כל כך רוצה אותך שהרצון הזה מכרסם אותי
מבפנים, שהייתי רוצחת רק בשביל אצבע על הלחי שלך. יכלתי, אבל
עניתי בסדר.
שני אנשים יפים מידי מכדי להיות עצובים יושבים אחד מול השניה
בבית קפה רומנטי עד כאב. אתה, נמאס לך להיות לבד. אני, מאסתי
מזמן בכל. ואין שום דרך, פיתול, מסלול בעולם שיוביל אותנו
לביחד. בגלל מה? נסיבות.
עוד מילה שכזאת.
הנסיבות הורגות אותי, בסדר?
ואני עובדת כל כך קשה... ואתה... עובר כל כך הרבה דברים שגם אם
ממש אתאמץ, לא אוכל להבין ולנחם.
הייתי צריכה לענות בכנות. שאנחנו לא מדברים, שאתה רחוק, שאתה
לא מעוניין לראות אותי ואת השיער החלק, המבריק והקופצני החדש
שלי.
בחיים.
ואני... עושה כל כך הרבה טעויות, חושבת עליך ונזכרת איך רעדתי
כשנפרדת מהקיום שלי סופית, ובאיזשהו עיוות שכזה נזכרת איך עבר
כל כך הרבה זמן מאז שנגעתי. שנגעו. איך רעדתי כשזה קרה, כולי
צמרמרות עצב, תשוקה וכאב. זיון של עצב. זיון של כל כך ביחד אבל
לחוד.
איך נפגעתי, למרות שלא היה צורך. אבל זה כאב ולא יכלתי להתחמק
מזה. עוד כאב לרשימה.
זה היה כל כך רחוק
ממה שזה היה אמור להיות
איתך.
וכולם מסתכלים, כולם יודעים, מחייכים, אוהבים, ואני מתקלחת
ארבע פעמים ביום כדי למחוק אותך ואת הפה שלו מהעור שלי,
האצבעות שלו בשחפרו בשיער שלי. אותו בכלל, שחפר טיפה בלב שלי
וחשבתי הנה- סוף סוף- אתה נגמרת לי- יש תקווה- יש מקום אחר.
ולא היה.
נשארתי נקייה ובוכה. אני והשיער החלק, המבריק והקופצני החדש
שלי.
מקווה שאתה באמת באמת, בסדר.