למה רק עכשיו?
למה כשמאוחר?
היא לא תחזור יותר,
ולי יש כל כך הרבה לומר...

שאני אוהבת כל כך,
שאני כבר מתגעגעת,
שכשקשה לי, אני חושבת עליה ונרגעת.
שהיא חסרה כאן - כל יום, כל הזמן.
שאת כל זה הייתי צריכה לומר לה כל כך מזמן.

שאני זו היא
ומזה אי אפשר לברוח.
המחשבה הזו, באופן מפתיע,
נותנת לי הרבה כוח.

שאני רוצה לראות אותה עוד פעם מחייכת,
לא לזכור אותה בסוף דועכת.

לומר תודה על הכל, מכל הלב,
לנסות להשלים עם הכאב.
לחשוב שטוב לה שם בלעדיי,
להיות קצת היא
כל יום בחיי.







לסבתא,

22/11/06