כל כך הרבה זמן לא כתבתי. כבר שבועות שלא החזקתי עט ביד.
עט שישמש לי כמשפך. שישמש לי כצינור, כחוט מגשר בין הלב, המוח,
הנפש, לבין הדף, המילים המוצקות והברורות מול העיניים.
זה אחרת כשהדברים בראש, מתרוצצים עם תגית של מחשבות עליהם,
ואחר כך, כשהם על הדף, רשומים, חדים.
כל כך הרבה זמן לא כתבתי שכבר שכחתי איך זה מרגיש לנסות לסדר
את כל התחושות שממלאות אותך בפנים לכמה משפטים סדורים וערוכים
יפה יפה. איך זה לנסות למצוא בדיוק את המילה שהתכוונתי כדי
לתאר את אותו הרגע שמן הסתם לעולם לא יחזור. לנסות לתרגם
מציאות לאותיות. לצלם סיטואציות ואחר כך לפתח אותן במעבדה עם
נייר וקצת דיו.

לתאר, להרגיש, לקוות, לנסות, לרצות, לשפוך את כל מה שהולך לי
בפנים, להתבונן, ללמוד, להקשיב לעצמי, להבין, להתרוקן,
להאמין...

לכתוב.