במסגרת "השרדות למשפחות" התחלקה המשפחה שלי בערב שבת לשתי
קבוצות.
כתוצאה ממחסור בשחקנים כשירים קיבלה הקבוצה שלי תגבורת - ילדה
בת 12 שטוענת בתוקף שהיא בת 42 וילדה בת 10 שטוענת גם היא
(בתוקף) שהיא בת 22.
יצאנו למשימות השרדות מסביב לבית ובעוד קבוצתי מנווטת לסלון
מצאתי את כתב המשימה הבא: "יש לכם 5 דקות לנוח ולנעול נעליים
ואז תצאו לדרך".
משום מה, הקבוצה לא האמינה במשחק קבוצתי, ובעודי שורך את נעלי
הם נעלמו מבעד לדלת האחורית.
מצאתי את עצמי לבד על השטיח.
או שככה חשבתי.

שמעתי רעשים מוזרים מאחורי הגב, מעין רשרוש שקיות, הסתובבתי
ומולי ניצב נער ערבי גבוה שעסק בריקון שיטתי של הסלון שלי
לתוך שקיות.
שאלת אותו אם הוא מוכן להועיל בטובו ו"לצאת לי מהסלון?!",
אבל לצערי הוא בחר שלא לענות.
לא איבדתי את העשתונות וטסתי לקומה השנייה בבית (מושבניקים
נוהגים לשכן את הוריהם ה"בוגרים" בקומה השנייה בבית בתקוה
שיפלו לפני שיתעורר הצורך לשכור להם מטפלת).

נכנסתי לחדר הכניסה לבית של סבאסבתא (מצד אמא!) ומצאתי את סבתא
יושבת מאחורי דלפק כסוף עצום מוקפת טלפונים מצלצלים.
"סבתא", אמרתי, "גבר, יש לנו ערבי בסלון", המשכתי, "הוא מרוקן
את הסלון לשקיות".
"כן כן", סיננה סבתא, "תן לי חצי דקה".
סבתא לא ביזבזה זמן, הרימה את אחת השפופרות שלא צלצלו וחייגה
15 ספרות במהירות מדהימה.
תוך פחות מדקה שמעתי סירנות מוכרות בחצר.
"תודה סבתא", הודיתי לה.
"אין בעיה חמוד", ענתה סבתא ומיהרה לענות לטלפון גדול ואדום
שעליו רשום בגדול "נשיא ארצות הברית".

ירדתי למטה בדילוגים וראיתי את הטנדר עם לוחית הרישוי
הפלסטינית ועליה כתוב באותיות מוזהבות מסולסלות "אבו-אחמד
קשקבל ובניו, גניבות ותיקון מזגנים" מוקף ב14- ניידות משטרה
ירוקות ועליהן הכתובת "מ.ה.ת.מ.ל.י.ב" (מגדל העמק תחנת
משטרה למה יש'ך בעיות?). מבט אחד לכיוון המרפסת גרם לי
להבין שכמה מהשוטרים התקשו בבלימה, אחד מהם מצא את עצמו בתוך
מתקן הכביסה של אמא שלי עליו התייבשו בשלווה תחתונים, מכנסיים
ושני ילדים אתיופים שהזדמנו למקום.

נכנסתי הביתה ובחרתי מבין הדמויות הכפותות על השטיח את האנשים
שאני כן מכיר וכן שייכים למשפחה שלי.
הערבי הצעיר המשיך להביט בי מאיזור השטיח.
כיווצתי את שפתי לתנועת נשיקה, "תמצוץ", אמרתי.

ואז התעוררתי.