אז מה?... הוא משתלט...
ברגע אחד?! הוא בא ככה... וסוחף, ונדמה שאין... ואני יודעת
שיש... אבל זה לא יעזור. הידיעה בהחלט לא עוזרת. הרגש, הפחד,
והלבד הזמני משתלט... ולבד אני לא! אני אפילו ברגע זה מוקפת
בהמון בהמון אנשים אהובים ואוהבים. אבל זה כאילו חסר משהו
אחד... גדול... שמחורר אותי עוד יותר... משהו כזה... שאני
כמהה לו ורוצה בו כל כך... אני לא תלותית או לפחות לא רוצה
להיות... אני לא צריכה את זה כאוויר לנשמה... אבל אני צריכה
את זה... כמו כל בנאדם אוהב אחר... אני ניזונה מאהבה... ואני
מפסיקה להסתפק באהבה אפלטונית ורוצה ומחכה כבר למשהו אחר...
וזה הורג אותי... ומה שעוד יותר הורג אותי זה שאני לא מהבנות
שישתלטו על הפחד המזדיין שלהן וילכו ויעשו עם זה מישהו...
למה? כי אני פוסטמה במעטפת של ביטחון עצמי... אל תאמינו לכל
מה שאתם רואים, לא הכל נכון... ואנחנו לא חיים רק על פי
חושים. אהבה זה לא חוש... זה רגש... דקרט האידיוט!... יש לי
אפשרות להשיג את כל החום הזה שאני כמהה לו בין רגע... וחס
וחלילה זה לא נאמר בשחצנות, זה נאמר מתוך היותי נקבה... ותו
לא... הרי מדובר פה בייצור הורמונלי שפועל על פי דחפים... חס
וחלילה שנשמע על היגיון או אהבה... אבל עדיין יש ביניהם גם את
צדיקי סדום... איפשהו שם... אבל איפה הצדיק שלי?...
אחד... היה רפורמי... ועכשיו... גם זה לא... (:
השני... חזר בתשובה לתקופה מסוימת... ניסה לכפר על חטאיו ואז
יצר עוד...
והשלישי... השלישי?... צדיק לשעבר, איש ישיבה, ודתי (לא חרדי
אני מבקשת, בשמו!) אך! למה אני מחשיבה אותו בכלל... רבאק! אני
מכירה אותו כולה... כמה שבועות מסכנים... ואני כבר... תולה בו
את ציפיותיי הגדולות ביותר ברגע זה... לפחות שיתקשר... אם
מישהו רוצה משהו... הוא מתקשר... שולח הודעות... מתראה...
משהו!... סימן חיים! קטן... אבל... לא... חחח הוא כנראה כן
בכיתה ו'... שם איפשהו...
אז...? איפה הצדיק שלי?!... האם אלוהים כועס עליי ולכן החליט
לגזור עליי את הדבר הכי פוגע...? הייתכן שחטאתי עד כדי כך...
חחח... אני בטח עוד אחזור בתשובה מתישהו... יש לי המון על מה
לבקש סליחה...
אבל כרגע... אפילו לרשעים ממני טוב... יותר... לא רע! ממש לא
רע לי! יש לי הכל... עיניים ידיים רגליים ריאות וגם איכשהו
מוח... לא חסר לי... אבל... הדבר שגידלתי בתוכי... היצר
הספקני הענננק הזה... זה שלא נותן לי לחיות בשקט... לעולם...
ולא נותן לי להיות מאושרת... הוא זה... שגורם לי לממש את
המשפט המפורסם... הנדוש והמפגר... או כנראה כבר לא כל כך
מפגר... "זה לא אתה זו אני..."
זו אני... הדפוקה והבעייתית... זו האני... שלוקחת את גיל
ההתבגרות למחוזות רחוקים... ומלאים בניצבים... הרי העולם הוא
במה... אז הבה נעשה הכל לסרטים ולטלנובולות...
הידיעה שלי מתטשטשת כרגע... בגלל הפחד שלי... מלהיות לבד...
ואני עושה שטויות ומפתחת רגשות לאנשים שלא יקרה לי איתם
כלום... כי זו אני בעצם... איך שכחתי?... איך רציתי להמשיך
לחיות חיים נורמלים בגיל הזה... ובכלל בעולם הזה... שמלא
פרסומות סמויות ולא סמויות להיות 90-60-90 וקצת יותר ממטר
חמישים ושלושה... אז צר לי... אני לא עונה לאף אחת מהדרישות
הללו... ועדיין יש לי דרישות... ורצון... וקריטריונים...
כנראה שנועדתי להיות לבד...
כי אפילו לבנאדם מקסים, חמוד... ואפילו לא מכוער... בן גילי
שמאוהב בי ברמות... שלא פגשתי... אני לא יכולה להסכים... אני
מתעללת בו... וקושרת אותו אליי במלא דרכים... העיקר להרגיש
נאהבת.
אז כן... אני אגואיסטית, כך מסתבר... אני לא תואמת לשומדבר
ממה שאני מתיימרת להיות... שום חזקה! שום קבלת השונה...
שומדבר יפה וטהור... אני אפילו ברגע זה ממש נכנעת לתיאוריה
העצובה שהורגת את כל תקוותינו הקטנות לעולם טוב יותר... עם
אנשים טובים יותר... התיאוריה שסירבתי להסכים איתה... וחיפשתי
את ההיפך... שבעצם... כל העולם הזה... פועל על אינטרסים...
אינטרסים מזדיינים...
כולנו אינטרסנטים... איך שזה גורם לי לראות את העולם אחרת
עכשיו... הייתכן שנפלתי קורבן עד כדי כך...? אני לא רוצה
לראות את זה ככה... זה מסמל את סופי...
תבואו ללוויה שלי...?!