זרקתי את כל הבגדים על הרצפה והיבטתי בשעון שעל השידה
המתפוררת. היתה לי חצי שעה עד להלוויה המחורבנת.
התכופפתי לבגדים שעל הרצפה וחיטטתי ביניהם, מחפש את ההספד
שכתבתי תוך 5 דקות בזמן שצפיתי ב'זירת הפשע'.
לבסוף ההפסד האידיוטי נמצא, כתוב על דף לבן ומקומט, כמוה.
בדרכי לצאת מהאכסנייה העלובה ניגשתי לפקידה הפרחית שעמדה
מאחורי הדלפק.
"כן, אדוני?" אמרה   בקול מתחנחן.
"אני אמור לפנות את החדר אבל... הרכנתי את ראשי לעברה ולחשתי
בקול הקודר ביותר שמצאתי, "יש לי הלוויה, אני פשוט חייב
לעוף".
הפריחולה הביטה בי במבט מזדהה ואמרה בקול נוגה "סבבה, זה
בסדר, סמוך עליי." ציפיתי לאיזה 'כפרה' להיפלט לה אך זה לא
קרה.
בדיוק כשיצאתי מהאכסנייה עברה מונית,עצרתי אותה וקפצתי פנימה
במהירות, "לבית העלמין" פלטתי במהירות.
"מה השעה, בבקשה?" שאלתי את הנהג.
"11 וחצי." ענה.
'פאק, חשבתי, 25 דקות.
"טוב, האמת, 35," תיקן הנהג. "ממהר, הא?"
"כן." עניתי בלי להסתכל עליו.
"ראית ת'חמור הזה?!" אמר ששון, לצורך העניין, הוא התכוון לנהג
שבדיוק עקף אותנו בצורה מאוד מסוכנת, "מה נראה לו הוא היחיד
שממהר?!"
"משהו.." פלטתי.
"אני אומר'ך הנהגים בישראל על הפנים, אין סבלנות אין, וואלה,
כולם עצבניים במדינה הזאתי."
"אה אה" הגבתי, מתפלל בלב שהנהג יסתום את הפה שלו.
"והנשים בכלל, ראית את זאתי הרגע? מי נתן לה רישיון,
גם אשתי ככה, עברה טסט מאה נראה לי." הנהג צחק מהבדיחה על
אשתו.
"אני אומר'ך, קשה, המצב בבית לא משהו, גיסתי נפטרה לה לא
מזמן, אשתי כולה מבואסת, אני לא יודע מה לעשות איתה, וזה
משפיע על הילדים חבל על הזמן, אני אומר לך, ילדים מרגישים
הכל, אל תיקח אותם ככה, וואלה, לא קל, לא קל בכלל."
"אמא שלי נפטרה אתמול." קראתי.
"הנהג ששון הסתובב אליי במבט מופתע, כאילו לא מבין איך לעוד
אנשים חוץ ממנו יש חרא בחיים.
"אה." ששון הדליק רדיו.
כשהגעתי לבית האלמין ראיתי מרחוק אנשים עומדים, לא הרבה, אולי
20, אולי.
כשהגעתי לקבר החדש אחותי ניגשה אליי, עיניה נפוחות ובידה
ממחטה לחה כבר, "בנימין", קראה לי בשמי המלא, סיגלית התנפלה
עליי בחיבוק, ובכתה לתוך מעילי השחור, כתפיה הצרות רטטו מבכי.
אחי הגדול, יניב, ניגש אליי ולחץ את ידי, הוא נראה מפוכח,
כאילו הוא נמצא עכשיו בכנס של עורכי דין מצליחים כמוהו, אבל
בעצם הוא תמיד היה נורא שקול, לא נוהג להראות רגשות.
כשהגיע תורי לומר הספד, נעמדתי ליד הבור המרתיע, חיטטתי בכיס
מעילי, מחפש את הדף המקומט, הוצאתי את הדף ויישרתי אותו קצת,
משתדל שאף אחד, בייחוד לא אחותי, רואה זאת.
כיחכחתי בגרוני ואמרתי "אימי, זכרונה לברכה", אחותי השמיעה
יללה קטנה, "הייתה אדם-" המילים נתקעו לי, "היא הייתה באמת-"
שוב זה קרה, לא יכולתי להמשיך את המשפט. הסתרר שקט, שקט מקפיא
כזה, כמו שראוי לבית קברות, אפילו הבוכיים בקהל לא השמיעו את
יגונם הרב.
"לאמא שלי לא היה אכפת", מזווית עיני ראיתי את אחי, יניב,
מביט בי בתימהון, החלטתי להמשיך, "לא היה אכפת לה מהילדים
שלה, כן, נשמע איום ונורא, ז"א הנה אני עומד בלוויה של אימי
ומדבר דיבורים שכאלה, איזה מין בן אני, משפט שהיא עצמה הייתה
נוהגת לומר", אחותי הרימה את ראשה ועיניה היו מבועתות. ובכל
זאת החלטתי להמשיך, "אני זוכר, אני זוכר הרבה ממנה, או בעצם
את מה שלא היה ממנה, אמא שלי היתה נוהגת להיעלם מהבית לעיתים
קרובות, כן, היא קראה לזה 'ישיבת מורים' ותמיד התלוננה על
המנהל האידיוטי שלה, אבל אני לא חושב שזו הייתה ישיבת מורים."
שתקתי.
"אמא, המשכתי בקול רגיל, התעלמה מכל מה שהיה קשור אליי או
לאחיי היקרים, היא מעולם לא טרחה לבוא לראות אותי במופע קרב
מגע או אפילו בטקס סיום הלימודים האקדמאיים, היא גם מעולם לא
שאלה איך היה בביה"ס, כמו כל אמא, אחרת. אך מי שלמעשה סבל
ממנה הכי הרבה היא אחותי, סיגלית, היא נהגה לכנותה טיפשה
ועצלנית, חסרת תועלת, איזה מין אמא הייתה מעיזה לקרוא לילדיה
שלה בשמות אלה?!" צעקתי בלי כוונה, "אני, אני לא מבין",
הדמעות החלו לצאת החוצה ולנזול על לחיי, הן צרבו, "אני מצטער,
סיגלית, את בטח מתעבת אותי עכשיו", אחותי פרצה בבכי קולני
ושבור, "אבל פעמים צריך לומר את מה שחושבים, גם אם זו אמא, כי
אמא לא הייתה מושלמת כלל, היא לא הייתה בתפקיד של 'אמא' היא
הייתה בתפקיד של זונה   מזדיינת!!" צעקתי.
היה שקט שוב, שקט של בית קברות, כראוי. הרגשתי עייף פתאום,
עייף וריקני.
לבסוף הלכתי משם, זבל שכמותי.
חזרתי לאכסנייה עם ששון אחר, הששון הזה שתק, לא הייתה לו
ברירה, שהרי כל הנסיעה מיררתי בבכי פתטי.
כשצעדתי באולם הכניסה של האכסנייה הפקידה הפרחית קלטה אותי
ורצה אליי על עקבים רוקשים.
"אני מצטערת נורא", אמרה ולקחה את ידי בידה.
"תודה". לחשתי.
"אתה צריך לפנות את החדר אחרת הבוס יתעצבן", אמרה בהתנצלות.
"כן, ברור."
"היא בטח הייתה ממש אחלה," אמרה הפקידה, מסתכלת   על פרצופי
שטוף הדמעות ברחמים.
"מי?" שאלתי.
"אמא שלך," ענתה הפקידה, כאילו זה ברור מאליו ונתנה בי מבט
עקום.
המשכתי ללכת.